רועי מליח רשף

בחודשיים וחצי האחרונים אני כותב תסריט לסרט עלילתי מלא. הסיבה שהחלטתי לכתוב על תהליך הכתיבה היא בגלל שהתהליך שאני עובד בו מבוסס על רע, גרוע ומשעמם. אז להלן - איך מכלום נהיה תסריט (בקרוב אני מסיים.) כשהחלטנו הבמאי ואני, שיוצאים לדרך עם התסריט, החלטתי שאני לא רוצה לסנן שום רעיון. קניתי מחברת שחורה גדולה וחלקה, בלי שורות, וכתבתי כל מיני סקיצות לרעיונות. זה יקרה, ואז זה יקרה, ויהיה מגניב אם זה יקרה... שיחקתי עם זה תקופה ואט אט המחברת התמלאה עם המון קשקושים. לאחר מכן התחלתי להתיישב לכתוב סצנות. אבל רב הנסתר על הגלוי. לא ידעתי מי זאת הדמות הראשית, לא ידעתי הרבה חלקים בעלילה.  חשוב לציין שאני מתכנן לא מעט לפני שמתיישב לכתוב ועדיין המון סימני שאלה.  ולא משנה כמה תשובות נתתי ידעתי שזה ישתנה.  למה ידעתי?  כי זה קורה לי כל פעם.   הסצנות הראשונות היו ממש קשות. חשבתי שעם כל הרעיונות אני אצליח לכתוב מהר ובקלות. אבל לא, המוח שלי שידר לי מילים שאמרתי לעצמי, אין סיכוי שאני כותב אותן. הנחתי את המחברת בצד והחלטתי לקרוא קצת. שאני נתקע אני קורא. פתחתי כמה תסריטים...

בתקופה האליזבתנית, כולם כתבו באותה צורה, העלילה שונה, אבל צורת הכתיבה והשפה הייתה אחידה. שייקספיר היה המוצלח מכולם. בטרגדיות היווניות כולם כתבו בצורה זהה, זה היה חלק מהעניין. גם אצלנו בתקופה מסוימת, כולם כתבו בשפה מליצית -חנוך לוין, ניסים אלוני, ויעקב שבתאי ואולי עוד כמה. בספרות המדע הבדיוני והפנטזיה יש קונבנציה. אם אתה רוצה לכתוב בז'אנרים הנ"ל אתה חייב לכתוב לפי עקרונות מסוימים, כלומר עולם חדש, שמות עם מצלול מיוחד וכדומה. ישנם סופרים שאפילו כותבים בעולמות שסופר אחר יצר. תחשבו מה היה קורה אם אחרי שר הטבעות אנשים היו מפסיקים לכתוב על גמדים אלפים ודרקונים? אם אתה נהנים מעולם מיוחד של סיפור אין שום סיבה להפסיק לספר מתוכו סיפורים. בזמן האחרון אני כותב עם הרבה השראה מעולמו של חנוך לוין. ממציא שמות מיוחדים ושם אותם בעולם שמתעסק בעניינים קיומיים. כי העולם שהוא ברא תמיד קסם לי מבחינה תיאטרונית, ובשלב מסוים הרגשתי שנגמרו שם הסיפורים. אני לא מעוניין לחקות אותו, אבל בהרגשה חסרים לי משם עוד סיפורים. ניתן אפילו לראות את זה בתיאטרון הישראלי  - מחזות שלו שמעולם לא הועלו מוצאים את ...