רועי מליח רשף

אני יושב וקורא כל יום כתבות ודעות של אנשים על מגוון נושאים מהאקטואליה ועולים לי כל מיני שאלות -- וגם לא מעט דעות. אבל בסופו של דבר אני מגיע למסקנה אחת (שתופיע בסוף הפוסט) ולחכן אחזור להתחלה -- שמתי לב למשהו קבוע אצלי -- כמה מהר אני מסכים מבחינה רגשית למה שכתוב. כמה אני נעול על דברים שהמוח תוכנת בדרך זו או אחרת לחשוב. ניקח את מקרה הפוסטר בבצלאל. זה התחיל בביקורת כנגד מירי רגב שהעלתה פוסט כנגד העניין - ישר אני מגלגל עיניים ואומר "נו, היא שוב מצאה על מה להטפל" אבל כמה דקות אחר כך אני קורא את תגובתו של מנהל בצלאל. ואחריה איזו דעה על הטיב האמנותי של היצירה ומאמר זריז על אמנות והסתה -- ואני מתחיל להתנייד ברגשות שלי כלפי האירוע. יום למחרת מציף אותי מבול של דעות. כל מיני אנשים שמנסים לפצח את הדילמה האם זו אמנות או הסתה. האם זה רדוד או לא. אני קורא שאומרים שזאת לא אמנות ומוצא את עצמי מסכים - זאת לא אמנות. אבל אז רגע אחרי מישהו מצליח להוכיח שזאת כן אמנות - בכל זאת מדברים על זה הרבה עכשיו והפוסטר חוצה גבולות. והמון שאלות של סיפור טוב _סיפור בלשי -- מי תלה את הפוסטר? האם זאת באמת הי...