רועי מליח רשף

בתחילת המאה העשרים הייתה נטייה רווחת בתאטרון שמשחק הוא דבר חיצוני, מלא בעצמו, לעתים על סף השירה. גם איכות המשחק במחזאות הריאליסטית (איבסן, סטרינברג) הייתה חיצונית ומלאה גינונים ומניירות. הבעיה הלכה והעמיקה במיוחד בתאטרון העממי/בידורי של אותם הימים. צורת משחק הייתה וולגרית צעקנית וסטראוטיפית. תאטרון שבו נאמרו לא רק דברי זימה אלא גם מסרים פוליטיים נגד הממשל. תאטרון זה היה אסור ברוסיה של תחילת המאה העשרים, הצנזורה של המשטר הקומוניסטי לא אפשרה לתאטרון שכזה להתקיים. היות וצנזורה ואמנות לא הולכים ביחד סופרים ומחזאים רבים ברוסיה מצאו דרכים עקיפות להביע את עצמם ולקבל אישור מהצנזורה. השאלה המרכזית שנשאלו לגבי יצירתם היא "מה המשמעות של מה שכתבתם?" התשובה הנכונה הייתה "אין משמעות!". צ'כוב, מגדולי המחזאים כתב לחוקי הצנזורה. לא עוד אנשים מרדניים, גיבורים שנלחמים באויב אכזר, אלא אנשים שנלחמים בעצמם. פעולותיהם לכאורה נראות כחסרות משמעות. הרהורי הלב, מחשבותיו של האדם הרוסי. הצנזורה אישרה. סטניסלבסקי, במאי ושחקן, הכיר בחומר, זיהה את הפוטנציאל הגלום בו ולקח על עצמו את מלאכת הבימו...

סדנה אינה כיתת משחק או חזרה למרות שלעיתים נדמה כך. המונח סדנה workshop מתאר מקום שבו ניתן לחקור וליצור בלי דרישה לתוצאה. מטרתה היחידה של הסדנה היא לחפש אספקטים נוספים של התיאטרון החל מסגנון ועד למיצוי פוטנציאל השחקן. לכן אין שימוש בטקסט אלא אם הוא נדרש כדי לתמוך בחקירה. כמו גם נדרשת התנתקות מהצורך לתאריך יעד על מנת שלמשתתפים בסדנה יהיה את החופש לבדוק ולחקור את אותן השאלות שלרוב מושתקות בזמן חזרות. גם באופן האישי וגם באופן הממסדי הסדנה דורשת מידה מסוימת של פתיחות ויכולות קליטה של רגעים פנימיים ומתקשרים. סדנה נותנת לנו רישיון לטפח, לגלות, לנחש, לצמוח ולנסות אלטרנטיבות. יש גם סכנות בסדנה שעלינו להכיר בהן. התמכרות בלתי נגמרת, אפילו נצחית, לתהליך. דיכאונות הנובעים מחוסר אונים ומיעוט של הנחיות ומידת ריכוז מאומצת המתישה את מערכות הגוף. את יתרונות הסדנה ניתן לתמצת כך – הסדנה היא צורה של חקירה או מחקר שבה הרעיונות, התיאוריות ואפילו מסקנות נראות לעין ולאו דווקא תוצאות.