רועי מליח רשף

אינסוף דרמות בחדר חזרות מאפילות על המודעות. רעש רב מדי מטשטש את החושים. הרבה אינפורמציה מכהה את ההפנמה ואת האינטואיציה המקורית. אל לנו להחליף התרגשות יתר בלמידה. חוויה רגשית אינה למידה, זהו אזור תת הכרתי (תת מודע) ובכך קשה לנו לתפוס את המציאות כמו שהיא, אין אנו מודעים לעצמנו ולסביבותינו, ועוד אוסיף שתחושה זו ממכרת ומשכיחה מאתנו את הלמידה. עלינו לקבוע זמן קבוע להרהורים שקטים. לעכל את מה שקרה. לתת לחושים לנוח ולשקוט. הערה באה לפני מעשה לא לאחריו, על מנת שיתוקן. עלינו להניח לפטפטת השכלתנית, השטחית ולשיגיונות שלנו, להימנע מהתמכרות לצליל קולנו.  עלינו להקדיש תשומת לב לכלל תגובתו של הגוף כלפי מצב נתון.  כאשר יש לשחקנים זמן להרהורים הם יכולים לראות ברור יותר מה חיוני בעצמם ובאחרים.   

כאשר אינך מבין מה בן אדם אומר, אל תתלה בכל מילה. ותר על מאמציך, היה שקט בתוכך ורק הקשב. כאשר מה שאתה שומע או רואה מפתיע ומבלבל אותך אל תתאמץ להבין את הדברים. עמוד לרגע בצד והיה נינוח. ייתכן שאירועים מורכבים ייראו בעיניך לפתע פשוטים יותר. כדי לדעת מה קורה, עליך לפתח את המודעות - הבט בלי ללטוש עיניים, הקשב בשקט, אל תתאמץ לשמוע. הימנע מלענות, השתמש באינטואיציה הראשונית שלך ובתגובה ללא מחשבה. אין צורך לרדת לעומקם של דברים. ככל שתצליח יותר להרפות ולחדול ממאמצים, ככל שתהיה פתוח יותר ומקבל, יהיה לך קל לדעת מה קורה. תמיד השאר בהווה. לרוב הוא הדבר היחיד שקיים. קל להיות מודע אליו. הוא תמיד בהישג יד בניגוד לזיכרונות העבר ולדמיונות שווא של העתיד. היה קשוב למה שקורה - עכשיו.

מילים הם כמו הרוח והגלים. מעשים הם בעניין רווח והפסד. הרוח והגלים נעים בקלות. שאלות של רווח והפסד מובילות בקלות לסכנה. מכך שכעס מתעורר בגלל מילים חכמות ונאומים חד צדדיים. כשבעל חיים עומד בפני המוות. לא אכפת לו אלו קריאות הוא משמיע; הוא נושם בנשיפות רמות ואימה פראית נובטת מלבו. גם בן אדם, אם נלחץ עליו חזק מדי, ישיב לנו לא כמנהגו, גם אם לא ידע מדוע נהג כך. אם הוא עצמו אינו מבין מדוע התנהג כך. מי יודע היכן זה יסתיים? 

לרומי. "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם," זה לא משפט שלי, אבל הייתי חייב להתחיל מזה, ומטעמי נוחות הייתי חייב להפוך את ה"אני" שלי לדמות, מקווה שתביני - אבא. שעת לילה, הבית שקט, רק המזגן נשמע. רועי ישב בשירותים הקטנים שבביתו וחשב על שמו. כמה הוא לא מחובר לשם הזה. כמה השם הזה לעד ישאיר אותו בינוני. יש שמות שנשמעים טוב, שלו פשוט לא, כך הוא חשב. הוא חרבן. זו כבר הפעם השנייה היום שהוא מחרבן. זה כנראה מהפחד. בבוקר הוא יאשפז את עצמו בבית החולים איכילוב כדי שיבצעו בדיקות בבליטה שיש לו בצוואר. בלוטת הלימפה שלו עובדת שעות נוספות ומסביבה נקשרו קשרים רבים. הוא מתעב את עצמו על שהזניח ולא בדק את זה בשלושה חודשים האחרונים. הוא פיתח מערכת יחסים עם הגיבנת הקטנה שעל צווארו, אומר לעצמו שזה יעבור. אבל עוד קשר נקשר בצווארו ועוד קשר וכל פעם היה משהו אחר שמנע ממנו ללכת ולבדוק את זה. האם יש משהו חשוב יותר בעולם מהגוף שלך? את המחשבה הזאת הוא חשב רק היום. יש חשש ללימפומה. סוג של גידול ממאיר, התפתחות על גבי בלוטת הלימפה, במילים אחרות – סרטן. ...

הנה משהו שקראתי. אין ברצוני להרחיב למה ומדוע. אמנות ההליכה בחן ובדרך הישירה בנתיב חיי היום יום. הזמן והדרך של הדברים הפשוטים. כל צעד בעתו עד שכל הצעדים נעים בבטחה, בחופשיות וללא מאמץ. כאשר התזמון הוא נכון, מתרחשת פתיחות וקורים דברים גדולים מתוך פשטות נינוחה. אנרגיית הסקרנות מועילה לחושב כשם שאנרגיית הגוף מועילה לרקדן. חשיבה יוצרת שאלות המובילות לתשובות אשר הן בתורן מלמדות את תנועות המחול של הצגת השאלות והגילוי של החיפוש והמציאה. אנשים שאינם מיומנים באמנות ריקוד הלמידה, אשר חווית החיפוש שלהם מוליכה לתסכול, אשר עבורם שאלה כמוה כהשפלה, וויתור מתפרש כתבוסה. הם קרבנות של עצמם. מכשולים רגילים גוברים עליהם, אין הם מסוגלים למצוא את האיזון החמקמק והחופש לנוע אתו בקלילות בעולם. את אנרגיית החשיבה והעשייה נלמד באופן טוב יותר מעצמנו מאשר מהזולת. אנו שולטים בו, לבסוף, כאשר אנו משוחררים מהמגבלות של עצמנו.