להוציא את המבוגרים הלכתי היום עם בתי בת השבע להצגת ילדים - ואחרי שההצגה הסתיימה עלו לי כל מיני שאלות לגבי הז'אנר של הצגות ילדים בארץ. אני לא נכנסתי לתחום הילדים כמחזאי. עזרתי בפיתוח הצגות ילדים, שיחקי באחת, וכתבתי הצגת נוער אבל לא ביימתי או כתבתי הצגת ילדים. כאבא לילדות, צפיתי איתם בכל התוכניות החל מערוץ בייבי, טלטאביז, רחוב סומסום, בוב ספוג, ארתור, דורה, הכול. המסקנות שהגעתי אליהן שיש הרבה יותר חופש בטלוויזיה לילדים מאשר בתיאטרון. למה זה בעצם? אני חושב שבגלל שבתיאטרון ההורים הם אלו שקונים את הכרטיסים ובתכלס הם אלו שמעריכים את ההצגה. (כמו רכזות) בטלוויזיה ההורה מנותק מהילד והעיקר שהילד עסוק במה שקורה. האם כמו שמשאירים ילד בגן אפשר להשאיר אותו באולם תיאטרון עם שחקנים? לפני שנתיים או שלוש הייתי במלון הכול כלול בטורקיה, והיה שם מועדון ילדים שההורים היו שולחים את הילדים שלהם כדי שיוכלו לנוח. אני לא יכולתי לשלוח אותם כי הבנות שלי עדיין לא ידעו אנגלית אז הן הרגישו לא נעים. מה יקרה אם נשאיר את הילדים לבד עם שחקנים? הרי ילדים לא אומרים שקט... ילדים מגיבים. להצגה אין כללים, אלה המב...
אינסוף דרמות בחדר חזרות מאפילות על המודעות. רעש רב מדי מטשטש את החושים. הרבה אינפורמציה מכהה את ההפנמה ואת האינטואיציה המקורית. אל לנו להחליף התרגשות יתר בלמידה. חוויה רגשית אינה למידה, זהו אזור תת הכרתי (תת מודע) ובכך קשה לנו לתפוס את המציאות כמו שהיא, אין אנו מודעים לעצמנו ולסביבותינו, ועוד אוסיף שתחושה זו ממכרת ומשכיחה מאתנו את הלמידה. עלינו לקבוע זמן קבוע להרהורים שקטים. לעכל את מה שקרה. לתת לחושים לנוח ולשקוט. הערה באה לפני מעשה לא לאחריו, על מנת שיתוקן. עלינו להניח לפטפטת השכלתנית, השטחית ולשיגיונות שלנו, להימנע מהתמכרות לצליל קולנו. עלינו להקדיש תשומת לב לכלל תגובתו של הגוף כלפי מצב נתון. כאשר יש לשחקנים זמן להרהורים הם יכולים לראות ברור יותר מה חיוני בעצמם ובאחרים. 
תגובות