19 ביולי 2011

מוקדש לשחקן אחד

יום אחד שחקן ואני שוחחנו. "אני לא מצליח לנתח טקסט וכשחקן זה מאוד מתסכל אותי." הוא אמר.  הוא ביקש שאסביר לו על שיטת יאט/לאבאן, עצרתי אותו.  "תתחיל לקרוא ספרים" אמרתי לו "ספרים על משחק" 
"אתה יכול להמליץ לי על כמה טובים?"
 אמרתי לו שאני אכתוב על זה פוסט.   

אתחיל בסיפור  - בתחילת שנת לימודי המשחק שלי קיבלתי רשימת מחזות ארוכה לקרוא ורשימה של מורים שצפויים ללמד אותי. לצד כל מורה נכתבה הטכניקה או המתודה שהוא צפוי ללמד אותי. אחד המורים עמד ללמד אותי את שיטת סטניסלבסקי - עבודת השחקן על עצמו. 
לימודי המשחק החלו. כל מורה הציג את עצמו בשיעור וכעבור יומיים נכנסתי לשיעור עם המורה שילמד אותי סטניסלבסקי. לא עברו עשר דקות והבנתי שהמורה מדבר מילים שאין לי יכולת להבין, זה היה כללי, זה היה באוויר, זו בעיקר הייתה דעתו על עולם המשחק.  דבריו לא נראו לי קשורים לאבי תורת המשחק שחי לו ברוסיה לפני מאה שנה. המתנתי בסבלנות אולי אני אבין משהו בהמשך. אבל הדברים רק החמירו. התחלתי לשמוע משפטים כגון. "אתה לא יודע מה הפעולה שלך", "אתה משוטט על הבמה", "תראה את אבא שלך", "תהיה אמיתי, תהיה אתה" "תעבוד מהלב לא מהראש." ניסיתי ליישם הכול.  לפעמים אמרו לי שעשיתי עבודה טובה. זה שימח אותי לזמן קצר כי בעצם לא ידעתי מה עשיתי.  הרגשתי שאני שחקן בינוני. לא הבנתי מה אני צריך לעשות. רציתי לצעוק על מישהו "אני לא רואה את אבא שלי, אני רואה קיר!" והייתה לי תחושה שכולם מעמידים פנים שהם מבינים על מה המורים מדברים אבל לא באמת מבינים. התחלתי להעדיף את ההפסקות מאשר את השיעורים, סבלתי בחדר חזרות. איזה מקצוע זה, אם שום דבר לא ברור. הייתי מתוסכל. 
יום אחד קיבלנו את שבע השאלות של סטניסלבסקי מודפסות על דף.  קראתי את זה בעניין רב ואמרתי לעצמי סוף כל סוף טכניקה. חזרתי הביתה ועניתי על שבע השאלות ביחס למונולוג שנדרשתי להגיש. הייתי מרוצה מהתשובות. התייעצתי עם חברים מהכיתה והם אשרו את תחושותיי. אכן תשובות טובות. עכשיו כל מה שאני צריך זה לשחק את ההגדרות. הרי יש לי את כל התשובות. אבל לא הצלחתי. איך לעזאזל זה יכול להיות? הנה, עניתי על כל השאלות. למה אני לא מצליח לעשות איתם משהו?! אין טכניקה - אין כלום. . אוקי... הרצון שלי הוא... באתי מ... אני הולך ל.... כלום. בסופו של דבר עליתי לבמה  ושיחקתי מתוך האינטואציה שלי.  המונולוג עבר בסדר אבל לא ייתכן שכל המקצוע הזה מבוסס על מזל. אני חייב למצוא משהו להאחז בו.  החלטתי לחקור. החלטתי לקרוא את הספרים של סטניסלבקי. במקום ללמוד את זה מהמורים שלי, נראה מה לבחור הזה היה להגיד. אולי שם אני אמצא איך ליישם משחקית את התשובות שלי לשאלות שלו. מצאתי עותק ישן בחנות ספרים יד שניה. והתיישבתי בסוף שבוע לקרוא. מהר מאוד הבנתי שמשהו לא בסדר. התבוננתי בשבע השאלות במחברת שלי ובשבע השאלות שבספר - אלה לא אותן שבע שאלות. מה? מי שינה את השאלות? למה שמישהו יעשה את זה? (אני לא אומר שהשבע שאלות של סטניסלבסקי המקוריות הם פשוטות יותר, להיפך הוא הנכון). המשכתי לקרוא ולברר. קצת אינטרנט, קצת ספריה (האינטרנט היה בחיתוליו באותה תקופה) נחשפתי ללי סטרסברג, אוטה האגן, סטלה אדלר. אמרתי לעצמי בוא נראה מה יש להם להגיד.  באותו זמן, כבר הבנתי שמה שלימדו אותי בבית הספר למשחק הוא רק קצה של קרחון מאוד גדול שמוסתר מתחת למים. שזה הכול טלפון שבור שלאף אחד אין ממש העתק של המסר המקורי - סימולאקרה.  הזמנתי את הספרים של סטרסברג והאגן מחו"ל.   התחלתי עם הגברת אוטה. אישה חכמה והספר שלה היה הרבה יותר בהיר מספרו של סטניסלבסקי. במיוחד לתלמיד כמוני בשנה א' שעוד אין לו את הכלים כדי להבין הכול. ואז הפלא ופלא שבע השאלות שקיבלתי בבית הספר מופיעות תחת הכותרת "תשע השאלות של אוטה האגן" - מה נסגר עם אנשים!?  לה שמישהו יוריד שתי שאלות. למה?! ובמילותיו של המלט " מי זה עושה לי כדברים האלה , הא?". סיימתי את הספר של האגן ועברתי לקרוא את סטרסברג. לא סבלתי את הספר. הוא גרם לי להרגיש רע. הכול חוויתי וחושי, ופנימי, כל מה שלא אהבתי בלימודים. אבל רציתי טכניקה, רציתי משהו פרקטי וסטרסברג הוא מורה גדול למשחק אז ניסיתי ליישם  את ההצעות מהספר: זכרון חושים, חיבור פנימי. מה הדמות אומרת על עצמה ועל אחרים. מוכרח להודות שזה לא הזיק ואף שיפר אותי במעט. אבל עדיין הרגשתי שכל העבודה שלי בנויה בעיקר על מזל.  הרי לא ייתכן  2500 שנה של תאטרון בטוח יש עוד אנשים שחקרו את האומנות הזאת. כך  הגעתי לסנפורד מייזנר שהתנגד לשיטתו של סטרסברג וציין עד כמה היא מלאה בבולשיט. זה שימח אותי. אני הייתי סטודנט מי אני שאגיד את זה. אבל כשמורה לשמחק אחר אומר את זה אז הכול טוב. 


הספר שתלמידיו כתבו "the practical hand book for the actor" היה בעצם הספר הראשון שלימד אותי טכניקה. זהו ספר קצר מאוד.  יש בו ארבע שאלות בסיסיות והוא מלא בפרטים נהדרים על מהות של פעולה ועקרונות פשוטים למשחק. אחריו קראתי את הספר "Meisner on acting" שהסביר לי בצורה בהירה את עקרונות יישום השיטה - שיטת מייזנר. לראשונה היה לי כלי לאימון במשחק. וזה משהו שאני חושב עד היום שהוא חשוב, היכולת להתאמן על המשחק שלנו.  הספר לימד אותי לנתח סיטואציות ותחשות יותר טוב ומדוייק. התחלתי להיות נגיש יותר לפרטנרים שלי בזכות גישת הפינצ' אנד דה אאוצ'  - והרגשתי שאני מצליח לגשר בין ההבנה שלי לגוף שלי. הייתה זו תקופה טובה של אימון, מלאה בהצלחות ובכישלונות טובים. המשכתי לחפש חומרים. נחשפתי לגישות ומתודות שונות. לחלקן התחברתי ולחלקן פחות. כגון:  יז'י גרוטובסקי  פיטר ברוק, איליה קאזאן, גורדון קרייג, ברכט, מאירהולד, טדאשי סוזוקי, יושי אוידה, אן בוגרט, הרולד גסקינד, דיויד מאמט  ורבים אחרים. הם הרחיבו לי את עולם הלמידה בתאטרון. המורים שלי לפתע היו רק קהל מאוד קשוח, לאט לאט תוך חיפוש מתמיד של טכניקה התחלתי למצוא שפה. שהיא שלי, התחלתי לגלות את מה ששחקניו של שייקספיר ידעו כל כך טוב, לעבוד עם עצמם (Selfdirecting) הבמאי הוא קולגה ששותף ליצירה שלי ולא אלוהים. הוא לא בהכרח יודע יותר ממני. גיליתי שאפשר לעשות חזרות בבית לבד ולהגיע עם פתרונות לחדר חזרות ושם לנסות. התלות בבמאים שלי נגמרה. גיליתי שיטות חדשות לניתוח טקסט, שיטות חדשות להבעה  רגשית אפילו שיטות חדשות ללמידה בעל פה. הייתי מוצף בעולם ומלואו אבל לצערי לא יכולתי להעביר את החומר לאף אחד, כי לא הייתה לי שפה משותפת עם חברי לכיתה. וכשהצבעתי על הספרים מרבית האנשים הזדעזעו מהרעיון לקרוא אותם. לאחר שסיימתי את בית הספר גיליתי במקרה את שיטת יאט/לאבאן, בזכות סדנה קטנה שהייתה בארץ ובו העבירו את עקרונות השיטה. מבחינתי שיטה זו הייתה כגילוי, הנה מישהו פיתח שפה, ברורה ובהירה. שיטה שהופכת את כל העבודה לתקשורתית ועשירה יותר. פחדתי שאשכח את המעט שנחשפתי אליו בסדנה ונשבעתי שאני אמצא על זה חומרים. כשביררתי הבנתי שלא נכתב ספר על השיטה. לרוב נכתבו ספרים על לאבאן בלבד אבל זה לרוב לאבאן / ברטנייף שזו הגרסה לרקדנים. לאבאן / יאט זו הגרסה לאומני הבמה בכללותם. אז אספתי חומר, מדוקטורטים שאנשים עשו, מספרים שלכל מיני רקדנים ותלמידים של לאבאן. למדתי לאבאן בביתי, ועם סטודנטים שלי ובחדר החזרות. למדתי על עצמי ועל אחרים, ומשם הגעתי לפסיכולוגיה, ועברתי על פרויד ויונג (שעליו מושתת השיטה) ועל גשטאלט. ועל אומנות שפת הגוף, ואני עדיין לומד את השיטה הזאת ואת השפה הזאת ומזמין אנשים ללמוד איתי.

היום כמורה אני ממליץ בחום על הספרים שמוזכרים גם אלו שטענתי שהם גרועים. 
סטניסלבסקי - עבודת השחקן על עצמו. 
סטניסלבסקי - חיי באומנות (העדפתי אותו) 
אוטה האגן  respect for acting - מבחינת המתודה של סטניסלבסקי, לטעמי הספר הכי ברור
מייזנר - the practical hand book for the actor - אולי הספר היעיל ביותר לניתוח טקסט. 
מייזנר - meisner on acting - תמלול שיעורי משחק של סנפורד מייזנר
anne bogart - the viewpoints book- מתודה מעולה לתאטרון פיזי, והבעה גופנית על הבמה
anne bogart - and then you act - על המקום שממנו משחקים
anne bogart - director prepare - על מערכת היחסים שבין במאי לשחקן
jerzi grotovski - toward a poor theatre - ספר למתקדמים, לקחת את המשחק לשלב הבא - המשחק הטוטאלי.
david mamet - true or false (ספר חשוב ומעניין על הבעיה בלימודי משחק, יכול לדפוק את השכל, מזהיר מראש.)
david mamet - theatre - הספר עוסק בעיקר ב"מדוע לא צריכים את הבמאי בחדר חזרות"
פיטר ברוק - החלל הריק. 
peter brook -the open door
yoshi oida -The invisible actor שחקן בלהקה של פיטר ברוק המלמד הקשר בין טכניקות של תאטרון יפני לתאטרון המערבי
harold gaskin - how to stop acting ספר על תפיסה מחשבתית של משחק, השקפת עולם שונה מעט על טקסט, הפרקים הראשונים מאוד מעניינים השאר חוזר על עצמו.
כוחו של השחקן -איוונה צ'בק - הפרקים הראשונים הם טובים וחשובים לטעמי אבל הספר מלא בעודף אינפורמציה והתפארות אישית, יש לי כבוד לגברת צ'בק ואני יודע מתוך צפייה בעבודתה שהיא יודעת את העבודה אבל היא קואצ'רית ולא מורה ליסודות המשחק. היא מאמנת את בראד פיט לראות בעיני רוחו תחליף לאביו, בחור בן 23 בשנה א' יתקשה בזה יותר.


וכמובן מי שמעוניין בסדנאות יאט/ לאבאן. צרו איתי קשר. 

9 תגובות:

בועז אמר/ה...

סטניסלבסקי כתב את הספרים שלו בעיקר משום שהיה זקוק לכסף ובגלל שלחצו עליו לעשות זאת. "חיי באמנות" ו-"עבודת השחקן על עצמו" הם היחידים מבין הספרים המיוחסים לו שראו אור בימי חייו, וגם אלה לא מקיפים את מכלול עבודתו. הוא עצמו די נחרד מהמחשבה שמישהו יעשה קנוניזציה לחלק אחד מעבודתו המגוונת מאוד, אותה המשיך עד יומו האחרון.

אם יש משהו שלמדתי מניסיון - חשוב לקרוא את הספרים, אבל אי אפשר ללמוד משחק מספר, רק ממורה טוב.

שיעורי משחק אמר/ה...

נכון מכיוון שספר הוא חסר חיים במידה מסויימת

Roy Reshef Maliach אמר/ה...

ייתכן שספר הוא חסר חיים, אבל לעתים דווקא המילה הכתובה יכולה להצית את דמיונו של השחקן יותר מאמרותיו של מורה. כמובן שמורה טוב משמעותי לתהליך הלמידה הרבה יותר מספר טוב על משחק, אבל יש הרבה יותר ספרים מאשר מורים טובים . ספרים לא מלמדים משחק הם מרחיבים את המנעד מחשבה שלך לגבי המשחק עצמו והעולם שבו השחקן שוחה.

yuvi אמר/ה...

רועי תודה רבה על השיתוף בחוויה האישית ומנסיונך, סיימתי שנה א' בניסן י"ם, מצד אחד אני מוצף בחומר ומצד שני מרגיש שלאלמדתי הרבה, אין לי כלים לניתוח טקסט וטכניקה שאני יכול לסמוך עליה, השנה הלכה לי די טוב, אני לא יודע אם אוכל לסמוך על האינטואיציה תמיד ואני מחפש טכניקה בדוקה שאוכל להשען עליה ולהגיע לתוצאה שאני רוצה בכל פעם.
אתחיל עם סטניסלבסקי ואתקדם לאחרים בהדרגה
תודה רבה.
יובל
supergoosev@gmail.com

Roy Reshef Maliach אמר/ה...

היי יובל תודה לך על התגובה. הייתי ממליץ לך להתחיל דווקא מהספר -The practical handbook for the actor

עדי לב אמר/ה...

היי רועי,
תודה על המאמר המעניין, גרמת לי לרצות לקרוא את כל הספרים (ואני מסכימה לגבי הספר של צ'בק).
ידוע לך איך אפשר להשיג את The practical handbook for the actor בארץ?

Roy Reshef Maliach אמר/ה...

היי עדי, את הספר ניתן להזמין מחו"ל, ו/או להשיג אותו באנגלית מאנשים בארץ.

אנונימי אמר/ה...

הספר בפורמט PDF

https://rebelteen2014.files.wordpress.com/2014/07/a-practical-handbook-for-the-actor-bruder-et-al-1986.pdf

אנונימי אמר/ה...

היי רועי. הבלוג היה מרתק מאוד וגם עם המעט ספרים שקראתי אני במיוחד מזדהה עם התחושה הזאת, שכדי לחפש טכניקה פרקטית אנחנו קוראים ספרים שפותחים לנו את הראש אבל משום מה הם לא השפה המשותפת עם הפרטנרים בחדר החזרות.

בסרטון של Mark Westbrook שמסביר עד כמה השיטה של לי סטרנברג היא מלאה בבולשיט ולא ישימה. אני חייב להודות שממש אבל ממש שמחתי לשמוע את הביקורת שלו. הסכמתי עם כל מילה שאמר.

עם זאת אני אשמח לשמוע את דעתך על Mark Westbrook. כי אני מנסה כבר המון זמן להזמין את הספר שכתב TRUTH IN ACTION.

אם אתה קראת אותו אשמח לשמוע את דעתך עליו?

גיא.