2 באוגוסט 2011

למה אנחנו שוכחים לשחק?

מישהי נגשה אלי לפני מספר ימים והביעה את מצוקתה "אני לא מצליחה לנתח טקסט, אני יושבת מול הסצנה כבר כמה ימים, עוברת על כל מה שצריך, מחלקת ליוניטים, ביטים אבל עדיין אני לא מצליחה לפענח את הסצנה. אתה יכול לעזור לי?" הייתה לי רק תשובה אחת לענות לה. "ולשחק ניסית?"


סטודנטים שוכחים לשחק, אני לא מדבר על acting, אני מתכוון ל playing. כשהילדה שלי משחקת בטבחית בחנות, היא לא עושה עבודת דמות. לא יושבת ליד שולחן ומחלקת ליוניטים. היא משחקת בשביל המשחק. רוב האנשים שמגיעים ללמוד משחק באים עם אותה הנאה בסיסית של משחק. צחוקים לחברים או בעבודה, ההנאה בהבעת רגשות והצורך בשיתופן, או סתם ההנאה בשינוי העצמי (להיות מישהו אחר), משחק שנעשה ללא מודע, מתוך הנאה ואינטואיציה של הבן אדם. המשחק  משול  בעיני לרגעים שבהם שיחקנו באימא ואבא, רופא וחולה ושאר משחקי ילדות, בסך הכול חובשים כובע ומדמיינים שאנחנו משהו אחר. אבל אז מגיעים לבית ספר למשחק, ומתחילה הרפתקאת המודעות. פתאום יש דיבורים על אמת, קול, טקסט, ומניעים פסיכולוגים וכל מורה רואה את העולם מנקודת מבטו האישית. ואחרי פחות משבוע ימים חדוות המשחק נעלמת, האינטואיציה מתחבאת, ונוצר פער עצום בין מי שהייתי לפני שבאתי לבין איך שאני עכשיו. אני לא ארחיב מדוע אנחנו נאטמים בתהליך הלמידה, כי יש לכך לא מעט סיבות (אגו, מורים, הצורך בלרצות, שמירת דימוי עצמי). אני רוצה לדבר דווקא על המקומות שבהם שחקן יכול לחזור ולשחק.


במשחק מדובר קודם כל בהנאה, אני לא מדבר על המילה 'כיף', אני מדבר על לעשות משהו שמגניב אותך. באנגלית the zone, יש אומרים 'המקום הנכון'. אפילו יצא לאחרונה ספר כזה שנקרא 'המקום הנכון - למה חשוב לעשות את מה שאוהבים' מאת קן רובינסון'   ספר מעניין, מלא תובנות על חינוך, למידה עצמית ובעיני מצאתי אותו מאוד רלוונטי לתלמידי משחק. כי הרבה פעמים המשחק שלי נמצא במקומות שהחברה סביבנו אינה רואה ולכן גם אני אינני רואה. אני נתקל בתלמידים שיש להם יכולות מעולות לעשות דברים אבל נדמה להם שזה לא משחק, שככה לא עושים. כי מישהו אמר, כי זאת הביקורת שהם קיבלו. והם הופכים עד מהרה לאפורים, מדוכאים ובעיקר שחקנים/תלמידים גרועים. איפה הם כן משחקים? - בהפסקות, בין השיעורים, כי אי אפשר להתחמק, הצורך לשחק קיים בכל אלה שמגיעים לבית הספר בדרך זו או אחרת. הבעיה ששוכחים את הצורך הזה בחדר החזרות ועל הבמה. 


אני נהנה מניתוח טקסט עד מאוד, ולכן אני עושה את זה  יש לי תחביב לנתח טקסטים ומבנים דרמטיים. אני גם מתפרנס מהתחביב הזה ונהנה ללמד ניתוח טקסט ולהרוס להם את כל מה שהם חשבו על טקסטים עד לרגע שהם פגשו בי. אבל, מצד שני,  אני גם הראשון שאומר שאם ניתוח טקסט מפריע למישהו לשחק אז לזרוק את זה דבר ראשון לפח כשהוא יוצא מהחדר. מי יודע, אולי יום אחד הוא יחזור לנתח טקסט, אולי בהמשך הדברים יחלחלו והוא ימצא את הדרך שניתוח טקסט יכול לעזור.  אבל תלמיד לא אמור לנתח טקסט רק בגלל שהכריחו אותו. הרי יש אנשים שזה עוזר להם ויש אנשים שלא. זה מתאים למי שאוהב את זה. למי שהתחבר לזה ברגעים הראשונים. זה שאני מלמד ניתוח טקסט לא בהכרח אומר שזאת הדרך. אני אוהב את מה שאני עושה ולכן על פני השטח זה נראה שאכן יש בניתוח טקסט פתרונות, אבל ניתן להגיע לאותן תוצאות גם בלי זה. לעתים אני מוצא סטודנטים שנחנו באינטואיציה מופלאה וכל הגדרה של רצון ומכשול רק מפריעה להם לשחק. 

הרי אם נשחק במשחק שאנחנו לא אוהבים לא נחזיק בו מעמד. אם נרגיש אשמים בזמן שאנחנו משחקים, גם לא נחזיק מעמד. המקצוע הזה מחזיק אנשים שרואים בו את מקומם. הם מצאו את המשחק שלהם. אני מכיר הרבה אנשים שסובלים ברפרטוארי ומכיר הרבה שנהנים מכל רגע. אותו דבר בפרינג' ואפילו בתאטרון הרחוב. מה שיפה בחוץ שכל מי שעושה את זה משחק. למרות שגם שם אני בטוח שאנשים שוכחים הרבה פעמים את החדווה של המשחק. (אני מניח שכולם ניזונים מהפחד לאבד את מקור הפרנסה שלהם - הפחד הזה הוא אחד הגורמים המובילים לבינוניות ותקיעות.)  

משחק הוא במקור דבר שנעשה ללא מטרה. הוא נועד כדי לספק את העכשיו, אנחנו משחקים מונופול לא בשביל מטרה, (אולי בשביל המטרה לנצח את היריב) אבל בעתיד הרחוק אין שום משמעות למשחק הזה. אנחנו משחקים קלפים או סוליטר בעיקר כדי להעביר את הזמן בכיף. אנחנו משחקים ללא מטרה חוץ מההרגשה הנוכחית. המשחק הוא הנכחה של ההווה. המשחק הוא הנכחה של המקום הנכון, שבו מרחב הזמן משתנה, והפוקוס משתנה, ונוצרת הנאה, הנאה מסוג אחר. לא בהכרח 'כיף'. 


ואסיים בסיפור על חינוך ילדים: 
אב אחד שאל את הבן שלו מה הוא רוצה ליום הולדת שלו. הבן ביקש סקסופון. האב התלהב שהבן שלו מעוניין להיות מוסיקאי ורשם אותו אצל מורה לסקסופון. לאחר כמה שבועות נפגש המורה עם האבא ושאל אותו כמה זמן ביום הילד שלו מתאמן בסקסופון. ענה האב שבנו מתאמן כל יום כשעה. שאל אותו המורה ומה הוא מנגן? הוא מנגן את מה שלימדת אותו ענה האב. 
 אמר המורה 'אם הבן שלך עושה רק את מה שביקשתי ממנו לעשות אז הוא לא יהיה אף פעם מוסיקאי. בשביל להיות מוסיקאי אתה צריך להתאמן שעה אחת על מה שמבקשים ממך ובשאר הזמן שלך לנגן דברים אחרים, לזייף, להרעיש, ובעיקר לשחק עם הכלי. תעשה טובה לבן שלך קח ממנו את הסקסופון ותמצא לו משהו אחר לעשות.'

תגובה 1:

יעלה אמר/ה...

מעניין ונכון!