אלן דה בוטון אתאיזם 2.0 - מומלץ
אחת הדרכים השכיחות ביותר לחלוקת העולם היא לאלו המאמינים ואלו שלא -- אל הדתיים והאתאיסטים.ובעשור האחרון לערך, היה די ברור מה הכוונה בלהיות אתאיסט. היו כמה אתאיסטים קולניים מאוד אשר הצביעו, לא רק על כך שהדת היא טעות, אלא גם כי היא מגוחכת. האנשים הללו, אשר רבים מהם התגוררו בצפון אוקספורד, טענו -- הם טענו כי האמונה באלוהים שווה לאמונה בפיות. ולמעשה כי כל הדבר הינו משחק ילדותי.
עכשיו, אני חושב שזה קל מדי. אני חושב שזה קל מדי לדחות כלאחר יד את הדת בדרך הזו. זה קל כמו לירות בדג הנמצא בחבית. והדבר אותו אני רוצה לחנוך היום הוא דרך חדשה להיות אתאיסט -- אם תרצו, גירסה חדשה של אתאיזם אנחנו יכולים לקרוא לה אתאיזם 2.0. עכשיו, מהו אתאיזם 2.0? ובכן, הדבר מתחיל מהנחת יסוד בסיסית ביותר: כמובן, אין אלוהים. כמובן, אין אלים או רוחות על-טבעיות או מלאכים וכו' עכשיו הבה נתקדם; זה לא סופו של הסיפור, זוהי ראשית ההתחלה.
אני מעוניין בהצעה הפועלת לפי קווים אלו: החושבת, "אני לא יכולה להאמין בשום דבר מהדברים האלה. אני לא יכולה להאמין בדוקטרינות האלו. אני לא חושבת שהדוקטרינות האלה הן נכונות. אבל," אבל חשוב מאוד, " אני אוהבת את שירי חג המולד. אני מאוד אוהבת את האמנות של מאנטניה. אני מאוד אוהבת להתבונן בכנסיות ישנות. אני מאוד אוהבת להפוך בדפי התנ"ך." מה שזה לא יהיה, אתם יודעים על מה אני מדבר --אנשים הנמשכים אל הצד הטקסי בדבר, המוסרי, הצד הקהילתי של הדת, אך לא יכולים לסבול את הדוקטרינה. עד עתה, האנשים הללו עמוד אל מול בחירה לא נעימה בכלל. זה כמעט כמו או שאתה מקבל על עצמך את הדוקטרינה ואז אתה יכול לקבל את כל הדברים הנחמדים, או שאתה דוחה את הדוקטרינה מעלייךואתה חי באיזו שממה רוחנית תחת השגחתם של ה- CNN ו-וולמרט.
אז זו בחירה די קשה. אני לא חושב שאנחנו צריכים לבצע את הבחירה הזו. אני חושב שישנה חלופה. אני חושב כי ישנן דרכים -- ואני נוהג כעת גם בכבוד רב ובכפירה מוחלטת -- של גניבה מהדת. אם אינכם מאמינים בדת, אין כל דבר רע בלבחור ולערבב, בלקחת את הדברים הטובים מן הדת. ועבורי, אתאיזם 2.0הינה גם, כמו שאמרתי, דרך מלאת כבוד וכפירה של מעבר על הדתות ולומר, "במה כאן אנו יכולים להשתמש?" העולם החילוני מלא חורים. הייתי טוען, שאנו הפכנו לחילונים בצורה גרועה. ומחקר מקיף של הדת יוכל לספק לנו כל מיני תובנות לתוך איזורים בחיים שאינם הולכים טוב מדי. והייתי רוצה לעבור על כמה מהם היום.
הייתי רוצה להתחיל בהסתכלות על החינוך. עכשיו, חינוך הוא תחום שהעולם החילוני מאמין בו. כאשר אנו חושבים על כיצד אנו הולכים להפוך את העולם הזה לטוב יותר, אנו חושבים חינוך; שם אנו משקיעים המון כסף. חינוך הולך לתת לנו, לא רק מיומנויות מסחריות, מיומנויות תעשיתיות, אלא הוא גם הולך להפוך אותנו לאנשים טובים יותר. אתם מכירים את הסוג הזה של נאומי סיום, וטקסי הסמכה, אותן טענות פיוטיות כי החינוך, תהליך החינוך -- בייחוד ההשכלה הגבוהה -- יהפוך אותנו לבני-אדם טובים ואצילים יותר. זה רעיון נפלא. מעניין מהיכן הוא הגיע.
בתחילת המאה ה- 19, נוכחות בכנסיות במערב אירופה החלה לדעוך בצורה חדה מאוד, ואנשים החלו להיבהל. הם שאלו את עצמם את השאלות הבאות: הם אמרו, היכן אנשים ימצאו את המוסריות, היכן הם ימצאו הדרכה, והיכן הם ימצאו מקורות של נחמה? וקולות בעלי השפעה נתנו תשובה אחת. הם אמרו תרבות.זוהי התרבות אליה עלינו להסתכל עבור הדרכה, נחמה, מוסריות. הבה נסתכל אל מחזותיו של שייקספיר,הדיאלוגים של אפלטון, הנובלות של ג'ין אוסטין. שם, אנו נמצא אמיתות רבות שייתכן ובעבר מצאנו בבשורה של יוחנן הקדוש. עכשיו אני חושב שזהו רעיון יפיפה ורעיון נכון מאוד. הם רצו להחליף את כתבי הקודש בתרבות. וזה רעיון מאוד מתקבל על הדעת. כמו כן, זהו רעיון שאנו שכחנו.
אם תלכו לאוניברסיטה יוקרתית -- בואו נאמר שתלכו להרווארד או אוקספורד או קיימברידג' -- ואתם תאמרו, "אני באתי לכאן מכיוון שאני מחפש אחר מוסריות, הדרכה ונחמה; אני רוצה לדעת כיצד לחיות," הם יראו לך את הדרך אל בית המשוגעים. אלו פשוט לא הדברים שבהם מכוני ההשכלה הגבוהה, הגדולים והטובים שלנו עוסקים. למה? הם לא חושבים שאנו צריכים את זה. הם לא חושבים שאנו זקוקים לעזרה בדחיפות. הם ראוים בנו כבוגרים, בוגרים רציונליים. הדבר לו אנו זקוקים הוא מידע. אנו זקוקים למידע, אנו לא צריכים עזרה.
כעת, הדת מתחילה ממקום שונה לחלוטין. כל הדתות, כל הדתות הגדולות, בשלבים שונים קוראות לנו ילדים.וכמו ילדים, הם מאמינים שאנו זקוקים בבהילות לעזרה. אנחנו בקושי מסתדרים. אולי זה רק אני, אולי אתם.אבל בכל מקרה, אנחנו בקושי מסתדרים. ואנו זקוקים לעזרה. כמובן, אנו זקוקים לעזרה. אם כן, אנו זקוקים להדרכה ואנחנו זקוקים ללימוד דידקטי.
אתם יודעים, במאה ה- 18 בממלכה המאוחדת, המטיף הגדול ביותר, מטיף הדת הגדול ביותר, היה אדם בשם ג'ון ווסלי, אשר טייל לאורכה ורוחבה של המדינה והעביר דרשות, ייעץ לאנשים כיצד הם יכולים לחיות.הוא העביר דרשות על חובותיהם של ההורים לילדיהם ושל הילדים להוריהם, חובותיהם של העשירים לעניים ושל העניים לעשירים. הוא ניסה לומר לאנשים כיצד הם צריכים לחיות דרך מדיום הדרשות, אופן העברת המידע הקלאסי של הדתות.
כעת אנו וויתרנו על הרעיון של הדרשות. אם אתם אמרתם לאינדבידואל ליברלי מודרני, "היי, מה דעתך על איזו דרשה?" הם היו אומרים, "לא, לא. אני לא צריך אחת מאלה. אני אדם עצמאי ואינדבידואלי." מה ההבדל בין דרשה ודרך העברת המידע החילונית, המודרנית, שלנו, ההרצאה? ובכן דרשה רוצה לשנות את חייכםוהרצאה רוצה לתת לכם מעט מידע. ואני חושב שאנחנו צריכים לחזור לאותה מסורת של דרשות. מסורת הדרשות הוא בעל ערך עצום, משום שאנו כן זקוקים להדרכה, מוסריות ונחמה -- והדתות יודעות זאת.
נקודה נוספת באשר לחינוך: אנו נוטים להאמין בעולם המודרני החילוני כי אם תאמר למישהו משהו פעם אחת, הוא יזכור זאת. תושיב אותם בכיתה, תספר להם על אפלטון בגיל 20, תשלח אותם לקריירה בייעוץ ניהולי למשך 40 שנה, והשיעור הזה יישאר חקוק במוחם. הדתות אומרות, "שטויות. אתם צריכים להמשיך ולשנן את השיעור 10 פעמים ביום. אז רדו על ברכיכם וחזרו על זה." זה מה שכל הדתות אומרות לנו: "רדו על הברכיים וחיזרו על זה 10 או 20 או 15 פעמים ביום." אחרת המוחות שלנו הן כמו מסננות.
אז דתות הן תרבויות הדוגלות בשינון. הן מסמלות בעיגול את האמיתות הגדולות שוב ושוב ושוב. אנחנו מקשרים שינון עם שיעמום. "תנו לנו את החדש," אנחנו תמיד אומרים. "החדש טוב מן הישן." אם אני הייתי אומר לכם, "אוקיי, לא הולך להיות לנו TED חדש. אנחנו פשוט הולכים לרוץ על כל הישנים ולצפות בהם חמישה פעמים מכיוון שהם כה אמיתיים. אנחנו הולכים לצפות באליזבת' גילברט חמש פעמים משום שמה שהיא אומרת הוא כה מבריק," הייתם מרגישים מרומים. לא כך הדבר אם אתם מאמצים הלך רוח דתי.
הדבר הנוסף שהדתות עושות הוא ארגון זמן. כל הדתות הגדולות נותנות לנו לוחות שנה. מה הוא לוח שנה?לוח שנה הוא דרך להבטיח שלכל אורך השנה אתם תתקלו ברעיונות חשובים מאוד ספציפיים. בכרונולוגיה הקתולית, לוח השנה הקתולי, בסוף מרץ אתם תחשבו על הירונימוס הקדוש ועל תכונות הענווה והטוב שלוונדיבותו לעניים. לא תעשו זאת בטעות; אתם תעשו זאת משום שאתם מודרכים לעשות זאת. כעת, אנו לא חושבים כך. בעולם החילוני אנו חושבים, "אם רעיון מסויים חשוב, אני אתקל בו. פשוט אפגוש בו במקרה."שטויות, אומרות השקפות העולם הדתיות. השקפות עולם דתיות אומרות כי אנו צריכים לוחות שנה, אנחנו צריכים לארגן את הזמן, אנחנו צריכים לתאם מפגשים. הדבר מובא גם כן בדרך שבא דתות מארגנות טקסיםסביב רגשות מהותיים.
קחו את הירח כדוגמה. זה באמת מאוד חשוב להתבונן בירח. אתם יודעים, כאשר אתם מתבוננים בירח, אתם חושבים, "אני באמת קטן. מה הבעיות שלי?" זה מכניס דברים לפרופורציות וכו' וכו'. כולנו צריכים להביט בירח לעיתים תכופות יותר. אנחנו לא. מדוע לא? ובכן אין שום דבר שאומר לנו, "התבוננו בירח." אך אם אתם הייתם זן בודהיסטים באמצע ספטמבר, הייתם מתבקשים לצאת מביתכם, לעמוד על בימה קנונית ולחגוג את פסטיבל טסוקימי, בו ייתנו לכם שירים לקרוא לכבודו של הירח ומעברו של הזמן ושבריריות החיים ולהיזכר בכל זה. יוגשו לכם עוגות אורז. ולירח ולהשתקפותו של הירח יהיו מקומות בטוחים בליבכם. זה טוב מאוד.
הדבר הנוסף לגביו הדתות ערות מאוד הוא : דיבור נאות -- אני לא עושה עבודה טובה מדי בזה כאן -- אבל רטוריקה, רטוריקה היא חיונית מאד לדתות. בעולם החילוני, אתה יכול לנוע במערכת האוניברסיטאית ולהיות מרצה גרוע ובכל זאת תהיה לך קריירה מדהימה. אבל העולם הדתי לא חושב כך. הדברים שאתה אומר צריכים להיות מגובים על ידי דרך צורת דיבור מאוד משכנעת.
כך שאם תלכו לכנסייה פנטקוסטאלית אפרו-אמריקאית בדרום האמריקאי ואתם תקשיבו לכיצד הם מדברים,אלוהים, הם מדברים היטב. לאחר כל נקודה משכנעת, אנשים יאמרו, "אמן, אמן, אמן." בסופה של פיסקה מאוד מעוררת, הם יקומו, והם יאמרו, "תודה לך ישו, תודה לך הצלוב, תודה לך מושיענו." אם אנחנו היינו עושים זאת כמותם -- בואו לא נעשה זאת, אך אם היינו עושים זאת -- הייתי אומר לכם משהו כמו, "התרבות צריכה להחליף את כתבי הקודש." ואתם הייתם אומרים, "אמן, אמן, אמן." ובסוף ההרצאה שלי, כולכם הייתם קמים, והייתם אומרים, "תודה לך אפלטון, תודה לך שייקספיר, תודה לך ג'ין אוסטין." ואנחנו היינו יודעים שהיה לנו קצב מצויין. אוקיי, אוקיי. אנחנו בדרך לשם. אנחנו בדרך לשם.
הדבר הנוסף שהדתות יודעות הוא שאנו לא רק מוחות, אנחנו גם גוף. וכאשר הם מלמדים אותנו שיעור, הם עושים זאת דרך הגוף. כך שלדוגמה, קחו את רעיון הסליחה של היהודים. היהודים מאוד מעוניינים בנושא הסליחה וכיצד אנו צריכים להתחיל בצורה חדשה ונקייה. הם לא מסתפקים רק בהטפת דרשות על כך. הם לא מסתפקים בנתינת ספרים או אמירת מילים על הנושא. הם אומרים לנו לטבול באמבט. בקהילות היהודיות האורתודוקסיות, בכל יום שישי אתם הולכים למקווה. אתם טובלים את עצמכם במים, ופעולה פיזית מחזקת רעיון פילוסופי. אנחנו לא נוטים לעשות זאת. הרעיונות שלנו נמצאים באיזור אחד וההתנהלות שלנו עם גופינו באחר. ניסיון שילוב השניים אצל הדתות מעניין מאוד.
בואו נתבונן כעת באמנות. אמנות היא דבר שאנו בעולם החילוני חושבים עליו רבות וטובות. אנחנו חושבים כי אמנות היא באמת ובתמים חשובה. סכומים נכבדים מהערך העודף שלנו הולכים למוזיאונים וכו' לעיתים אנו שומעים את האימרה כי המוזיאונים הם הקתדרלות החדשות שלנו, או הכנסיות החדשות שלנו. אתם שמעתם את האימרה הזו. כעת, אני חושב שהפוטנציאל נמצא שם, אבל אנחנו איכזבנו את עצמנו לחלוטין. והסיבה לכך שאיכזבנו את עצמנו היא שאנו לא לומדים כראוי כיצד הדתות מתנהלות עם אמנות.
שני הרעיונות הגרועים ביותר המרחפים להם בעולם המודרני אשר מונעים מאיתנו את היכולת לשאוב כוחות מהאמנות: הרעיון הראשון אומר כי האמנות צריכה להיות לשם האמנות עצמה -- רעיון מגוחך -- רעיון הגורס כי אמנות צריכה להתקיים בבועה הרמטית ואל לה להתערב ולעשות דברים הקשורים לעולם הארצי הבעייתי.אני לא יכול להסכים עם זה כלל. הדבר הנוסף הוא שאנו מאמינים כי האמנות לא צריכה להסביר את עצמה,שאמנים לא צריכים לומר מה כוונתם, משום שאם הם יאמרו, ייתכן והדבר יהרוס את הקסם וייתכן שאנו נגלה שזה קל מדי. זו הסיבה שכאשר אתם במוזיאון ישנה תחושה משותפת -- בואו נודה בזה -- שאומרת, "אני לא יודע על מה מדובר." אך אם אנו אנשים רציניים, אנחנו לא מודים בכך. אך הרגשת התהייה היא מובנת באמנות מודרנית.
כעת, לדתות יש גישה שפויה בהרבה לאמנות. אין להם כל בעיה לומר לנו על מה האמנות מדברת. האמנות מדברת על שני נושאים עיקריים בכל הדתות הגדולות. ראשית, היא מנסה להזכיר לכם מה יש לאהוב. שנית, היא מנסה להזכיר לכם ממה יש לפחד ומה יש לשנוא. וזוהי האמנות. אמנות יוצרת פגישה אינטימית עם הרעיונות החשובים ביותר באמונה שלכם. כך שבעודכם מסתובבים בכנסייה, או במסגד או בקתדרלה, מה שאתם מנסים לספוג, מה שאתם סופגים הן, דרך עינייכם, דרך החושים שלכם, אמיתות אשר הגיעו אליכם למעשה דרך המוח שלכם
למעשה זו היא תעמולה. רמברנדט הוא תעמולן מנקודת מבט נוצרית. כעת, המילה "תעמולה" מעוררת אותות אזעקה. אנחנו חושבים על היטלר, אנחנו חושבים על סטאלין. לאו דווקא. תעמולה היא צורה של פעולה דידקטית לכבוד דבר מסויים. ואם הדבר הזה הוא טוב, אין עם זה בעיה כלל וכלל.
דעתי היא שמוזיאונים צריכים לקחת דף מספרי הדתות. והם צריכים לדאוג לכך שכאשר אתם הולכים למוזיאון -- אם אני הייתי אוצר של מוזיאון, הייתי מארגן חדר לאהבה, חדר לרוחב לב. כל יצירות האמנות מדברות איתנו על נושא מסויים. ואם היינו יכולים לארגן איזורים בהם היינו נפגשים עם יצירות והיו אומרים לנו, השתמשו ביצירות אמנות אלה בכדי לעגן את הרעיונות האלה בראשכם, היינו מקבלים הרבה יותר מאמנות.האמנות הייתה לוקחת על עצמה שוב את החובה שהיה לה בעבר ושאנחנו הזנחנו בגלל מספר רעיונות שגויים. אמנות צריכה להיות אחד הכלים דרכם אנחנו משפרים את החברה שלנו. אמנות צריכה להיות דידקטית.
בואו נחשוב על משהו אחר. האנשים בעולם המודרני, בעולם החילוני, אשר מתעניינים בעניינים הקשורים לרוח,הקשורים לנפש, בדברים ברומו של עולם הקשורים לנשמה, נוטים להיות פרטים מבודדים. הם המשוררים, הם הפילוסופים, הם הצלמים, הם יוצרי הסרטים. והם נוטים להיות בגפם. הם התעשיות הביתיות הקטנות שלנו. אלו אנשים בודדים, פגיעים. והם נוטים להיכנס לדיכאון ולהתעצב כשהם לבדם. והם לא משתנים רבות.
כעת חישבו על דתות, חשבו על דתות מאורגנות. מה עושות דתות מאורגנות? הן חוברות יחדיו, הן יוצרות מוסדות. ולדבר הזה יש כל מיני יתרונות. ראשית, קנה מידה, עוצמה. הכנסייה הקתולית הכניסה 97 ביליון דולר שנה שעברה לפי הנתונים בוול-סטריט ג'ורנל. אלו הן מכונות עצומות. הן שיתופיות, הן ממותגות, הן רב-לאומיות, והן ממושמעות מאוד.
כל אלה הן תכונות מצויינות. אנחנו מזהים אותן בהקשרים לתאגידים. ותאגידים דומים מאוד לדתות בדרכים רבות, חוץ מאשר העובדה שהן נמצאות בתחתית הפירמידה של הצרכים. הם מוכרים לנו נעליים ומכוניות.בעוד שהאנשים שמוכרים לנו את דברי הרוח -- המטפלים, המשוררים -- נמצאים בגפם והם חסרי כוח, אין להם כל עוצמה. הדתות אם כן הן הדוגמה המובהקת ביותר למוסדות הנלחמים למען דברים הקשורים בנפש.אנחנו יכולים שלא להסכים עם מה שהדתות מנסות ללמד אותנו, אך אנחנו יכולים להעריץ את הדרך המוסדיתדרכה הם עושים זאת.
הספרים לבדם, ספרים שנכתבו על ידי סופרים בודדים, אינם הולכים לשנות מאום. עלינו לחבור יחדיו. אם אתם רוצים לשנות את העולם, עליכם לחבור יחדיו, עליכם להיות שיתופיים. וזה הדבר אותו עושות הדתות.כמו שאמרתי הן רב-לאומיות, הן ממותגות, יש להן זהות ברורה, כך שהן אינן הולכות לאיבוד בעולם מלא פעולה. זהו דבר אותו ניתן ללמוד מהן.
אני רוצה לסכם. בסופו של דבר מה שאני רוצה לומר הוא שלרבים מכם הפועלים במגוון תחומים שונה, יש משהו ללמוד מדוגמת הדת -- אפילו אם אתם לא מאמינים לדבר מזה. אם אתם מעורבים בכל דבר שהוא קהילתי, אשר כרוך בהרבה אנשים שנפגשים יחדיו, ישנם דברים עבורכם בדת. אם אתם מעורבים, נאמר, בתעשיית התיירות בדרך כלשהי, הביטו בעלייה לרגל. הביטו מקרוב בעלייה לרגל. אנו לא התחלנו אפילו לגרד את פני השטח של מה שטיול יכול להיות משום שלא הבטנו למה שהדתות עושות עם טיולים. אם אתם נמצאים בעולם האמנות, התבוננו בדוגמה של מה הדת עושה עם האמנות. אם אתם מחנכים בצורה כלשהי,שוב, התבוננו בדרך הפצת הרעיונות של הדתות. ייתכן ולא תסכימו עם הרעיונות, אך בשם אלוהים, אלו מכניקות פעולה יעילות מאוד לשם כך.
אז באמת נקודת הסיכום שלי היא שאולי אתם לא מסכימים עם הדת, אך בסופו של יום, הדתות הן כה עדינות, כה מורכבות, כה אינטליגנטיות בדרכים רבות עד כי אין זה נכון להשאירן לדתות בלבד; הן בשביל כולנו.
כריס אנדרסון: זו למעשה שיחה מאוד אמיצה, משום שאתה מציב את עצמך כאן, בדרכים מסויימות, בפני לעג ממקומות מסויימים.
א.ב.: שני הצדדים יכולים לירות בך. אפשר שהאתאיסטים הקיצוניים יירו בך, ואפשר שיירו בך אלו המאמינים באמונה שלמה.
כ.א.: אבל הותרת בחוץ מימד אחד של הדת שאנשים רבים יוכלו לומר שתוכל לשאול ממנו לשם האג'נדה שלך, שהיא תחושת -- זה למעשה הדבר החשוב ביותר לכל מי שהוא דתי -- ההתנסות הרוחנית, של קשר מסויים עם דבר כלשהו שהוא גדול מעצמך. יש מקום כלשהו לתחושה הזו באתאיזם 2.0?
א.ב.: בהחלט, אני כמו רבים כמוכם, פוגש אנשים שאומרים דברים כמו, "אבל האין דבר גדול מאיתנו, משהו אחר?" ואני אומר, "כמובן." והם אומרים, "אז אתה לא בעצם סוג של דתי?" ואני עונה, "לא." מדוע התחושה הזו של המסתוריות, התחושה שמקבלים מקנה המידה העצום של היקום, צריכה להיות מלווה עם תחושה מסטית? מדע והתבוננות גרידא מעניקים לנו את התחושה הזו בלי זה, כך שאני לא חש צורך. היקום הוא ענק ואנו קטנים, ללא הצורך במבנה דתי עילי נוסף. כך שאדם יכול לחוות מה שנקרא רגעים רוחניים ללא האמונה ברוח.
כ.א.: למעשה, תן לי לשאול שאלה. כמה אנשים כאן היו אומרים שהדת חשובה להם? האם ישנו תהליך דומהבו ישנו סוג של גשר בין הדבר עליו אתה מדבר לבין מה שהיית אומר להם?
א.ב.: הייתי אומר שישנם חורים רבים מאוד בעולם החילוני והם יכולים להיסתם. זה לא כמו, כפי שניסיתי להציע, זה לא שאו שיש לכם אמונה בדת ואז עליכם להסכים עם כל מיני דברים, או שאין לכם אמונה בדת ואז אתם מנועים מכל הדברים הטובים הללו. זה מאוד עצוב שאנו כל הזמן אומרים, "אני לא מאמין, לכן לא יכולה להיות לי קהילה, לכן אני מנוע מפעילות מוסרית, לכן אני לא יכול לעלות לרגל." יש לומר על כך, "שטויות, למה לא?" וזו באמת מהות השיחה שלי. יש כל כך הרבה שאנחנו יכולים לספוג. האתאיזם לא צריך למנוע מעצמו את המשאבים העשירים של הדת.
כ.א.: נדמה לי כי ישנם אנשים רבים בקהילת TED שהם אתאיסטים. אך ככל הנראה רוב האנשים בקהילה לא חושבים שהדת הולכת להיעלם בזמן הקרוב ורוצים למצוא את השפה בכדי לאפשר דיאלוג פורה ולהרגיש שאנחנו יכולים למעשה לדבר אחד עם השני ולכל הפחות שיהיו לנו כמה דברים בשותף. האם אנו טיפשים בהיותינו אופטימיים על אפשרות של עולם בו, במקום שהדתות יקראו למחלוקת ומלחמה, שייתכן ויהיה גישור?
א.ב.:לא, אנחנו צריכים להיות אדיבים בכל הנוגע לשונות. אדיבות היא תכונה שמתעלמים ממנה רבות. היא נתפסת כצביעות. אבל עלינו להגיע לנקודה בה אתם אתאיסטים ומישהו אומר, "ובכן אתם יודעים, אני אכן התפללתי באותו יום," ואתם מתעלמים מכך בנימוס. אתם ממשיכים הלאה. מכיוון שאתם הסכמתם על 90 אחוז מהדברים, מכיוון שיש לכם נקודת מבט משותפת על דברים דברים רבים, ואתם חושבים אחרת בצורה מנומסת. ואני חושב שאלו הדברים שמלחמות הדת האחרונות התעלמו מהם. הם התעלמו מהאפשרות של חוסר הסכמה הרמונית.
כ.א.: ולסיום, האם הדבר החדש הזה שאתה מציע שאינו דת אלא משהו אחר, האם יש צורך במנהיג, האם אתה מתנדב להיות האפיפיור הבא?
א.ב. ובכן, דבר אחד שכולנו מאוד חשדנים כלפיו הוא מנהיגים פרטניים. אין בכך צורך. מה שניסיתי היה הנחת מסגרת עבודה. וכולי תקווה שאנשים יוכלו למלא את זה בתוכן. אני עיצבתי סוג של מסגרת עבודה. אבל מה שלא תהיו, כמו שאני אומר, אם אתם בתעשיית הנסיעות, תעשו את הקטע עם התיירות. אם אתם בתעשייה הקהילתית, התבוננו בדת ותעשו את הקטע הקהילתי. כך שזה פרוייקט וויקי.
תגובות