לשים את האגו בצד אבל לא את עבודתנו - עבודה עם הנחיות בימוי

הנאה בחדר חזרות מבוססת על החופש לחקור. אבל אין מדובר רק בהנאה כי אם בצורך בסיסי של השחקן. איננו יודעים מאין הדמות תבקע. כל שאנו יודעים שהדמות תבקע מתוכנו, מהאלכימיה עם המחזה, מהאינסטינקטים שלנו, ואם אנו ברי מזל, מעזרתו של הבמאי.

הבמאים הגדולים אוהבים שהשחקנים מפתיעים אותם. במאי טוב יאפשר לשחקן לעשות ככל העולה על רוחו ואף יעזור לו להביא את עבודת הדמות עד לידי גימור. אבל לא תמיד אנו ברי מזל בעבודה עם במאי. במאי תאטרון עלולים להיות חסרי סבלנות. הם עלולים להתקדם מהר מדי ולהעמיד את המחזה על הרגליים, לקבע מיזנסצנות, לכפות על השחקנים בחירות עוד לפני שהתבצעה חקירה של הטקסט והדמות. כמו כן, הם עלולים לבקש מהשחקנים ללמוד את הטקסט בעל פה ולהיפטר מהדפים בשלב מוקדם מדי, לדייק ולקבע, לשמור על קצב ובאופן כללי לחתור לתוצאה מוקדם מדי בתהליך. בימוי מן הסוג הזה אינו מוביל למשחק אנסמבלי אלא למשחק נשלט, לא אישי וטכני. כמו כן הוא לוקח ומעלים את האפשרות למצוא גוון אישי ופרטי לכל דמות היות והכול נשלט בצבע אחיד של קצב מהיר ומקצב אחיד. והגרוע מכל, לפי דעתי, שהוא לוקח את ההנאה מחקירה בחדר חזרות. ובשבילי זהו הדבר המהנה ביותר.

הבמאים הגדולים ידועים בכך שהם משחררים את השחקנים שלהם לחקירה מלאה של הדמות שעליהם לשחק. הם לא כופים את האינטרפטציה שלהם, אלא בונים אותה בעזרת השחקנים. במאים גדולים אינם מרבים לדבר - הם נותנים לנו לחקור וליפול על התחת וכשצריך מושיטים לנו יד ועוזרים לנו לחזור לרגליים בעזרת הצעה או הנחייה, וזאת הם עושים במילים מועטות.

על כל שחקן למצוא אסטרטגיה פרטית שתעזור לו להתמודד עם הנחיות בימוי גרועות. אני מציע קודם כל להימנע מעצבים ואגרסיות בחדר חזרות זה רק מעצים את הקונפליקט. אם דוחקים במאי לפינה, הוא ינשוך. אבל אם תתנו לו מקום, אזי הכול אפשרי. אני מאמין שעלינו לשים את האגו בצד אבל לא את עבודתנו. אין טעם להתווכח בחדר חזרות. אני מקשיב, זז לאן שאני נשלח ותמיד מסכים. כלומר, אני מסכים להנחיות הבימוי היום. מחר זה כבר סיפור שונה לגמרי. אני לא מבטיח שאחזור על ההנחיה שנאמרה לי. אני לרוב נותן להנחיות של הבמאי לעבור דרכי ולחלוף. אם ההנחיה הגיונית ו/או נוגעת בי בדרך כלשהי אני מאפשר לה להתקיים, אם זאת אינני מתאמץ לזכור אותה. הנחיה טובה נטמעת בגוף אוטומטית. ולהפך, הגוף שלי ידחה הנחיה גרועה ולא תהיה להנחיה השפעה עלי. כך שלמחרת אני אעשה את מה שאני אמצא לנכון.  במידה וזו שונה מהנחיה שנתן לי הבמאי והוא מציין זאת בפני, אתנצל על ששכחתי. ואקח את האשמה עלי ואחזור למלא את ההנחיות הקודמות ואם זה ירגיש לא נוח או כטעות  אומר שזאת הבעיה השלי. ובכך בעצם אני אומר לבמאי שיש לי בעיה ולא שאני הבעיה. במרבית הפעמים זה עובד כי זו האמת של הדברים. היות והאגו לא לוקח חלק הוא אינו מייצר ויכוח. במקום זה נוצר דיון בנושא וזה דבר רצוי בחזרות. הדיון עצמו גם מאט את תהליך החזרות ובעצם נותן הזדמנות נוספת לחקור. 

חשוב מאוד לשחקן להחליט איך לעבוד עם במאי המונע מחקירה להתקיים בחדר חזרות. על השחקן, ולא ע"י אף אחד אחר, לקבל את האחריות להחלטה זו. מכיוון שדרך עבודה זו עשויה להוביל לתוצאות לא פשוטות. מצד שני כליאת האינסטינקט של השחקן, היא עונש יותר מפיטורים. תחושת האכזבה שלא הצלחתם לעשות את העבודה הטובה ביותר שלכם תלווה אתכם זמן רב. כאשר הנכם בסיטואציה כזו- בין הפטיש לסדן - אל תאשימו את עצמכם או אף אחד אחר. אם החלטתם להמשיך את תהליך החזרות, התמקדו במחזה ובהנאה שבחקירה שישנה. עליכם לסמוך על עצמכם, ולא לקיים את מה שאתם חושבים שהבמאי רוצה, זה מחליש אתכם כשחקנים ויוצר זיוף מוחלט.  רק חקירה עיקשת בכל צורה של בימוי תביא לפתרונות הטובים ביותר של הבעיות שצפות בחדר החזרות. לא כדאי לאבד תקווה. בעיות הן הסיבה שאנו מקיימים חזרות. ויותר מכל אל תיכנעו לפחד. 

תרגום חופשי מתוך הספר "How to stop acting" מאת הארולד גאסקין. 

(מדריך שחקנים כגון ג'יימס גנדולפיני, קווין קליין, גלן קלוז ונוספים)