2 במאי 2019

הדמעות בטקס יום השואה של הבת שלי והילד שלא התעניין


היום ירדו לי דמעות בטקס יום השואה של הבת שלי. אבל זה מה שקרה בסוף הטקס שגרם לי ללכת עם מחשבות.

היינו מעט הורים והמון ילדים.  הסתכלתי על הבת שלי בעודה מדקלמת טקסטים. וחשבתי לעצמי - אילו חייתי  בתקופה הזאת איזה מן אבא הייתי עשוי להיות? מה הייתי אומר לבנות שלי? איך הייתי מסביר את מה שקורה?  ובעיקר מה הייתי עושה? ואז התרסק לי הלב  על כך שלא הצלחתי למצוא אצלי בדימיון אפילו סיפור גבורה אחד.  דימיינתי את המבט שלה מלא השאלות ואת המבט האפור שלי שאני לא יודע מה לעשות. ראיתי את עצמי מובל , ראיתי את עצמי נפרד. ראיתי את עצמי עולה על משאית. דימיינתי אותה בוכה, צועקת -  איפה אתה אבא! למה אתה לא עושה כלום. זה לא המוות שהפחיד אותי בדימיון, זאת הפרידה מהדבר היקר ביותר שלך. ודמעתי, ודמעתי ודמעתי.

ואז הטקס נגמר. וילד אחד בכיתה ו'  חלף על פני ופלט לעצמו "גם כן טקס. מעניין לי את התחת." ומהחושך הזה הציפה אותי תחושת שמחה לא מובנת. נזכרתי שגם לי זה עניין את התחת כשהייתי ילד. ונזכרתי כמה צחקתי בצפירות מפרצופים של חברים וכמה התעצבנתי שאין כלום בטלוויזיה, ו'יו' איזה שעמום ואיך הכול סגור. ובצעירותי לא התעוררתי לצפירה ובנערותי אמרתי שכולנו עדר. ודי עם הנרטיב של השואה. וברגע, הילד שחלף על פני ואני היינו אחד. וידעתי שהוא עוד לא מבין ולא אמור להבין, אבל יום אחד, הוא יהיה אבא כמוני, ויהיו לו המון זכרונות מיום השואה. ושמחתי על הטקס הזה. הטקס הזה לא נועד לילדים. אבל על הילדים להזכיר לנו את השואה.  לאבות לאימהות ולאזרחים. ואני מודה על הזיכרון הזה. ועל הבת שלי שמדקלמת מילים עצובות ומילים שכמהות למשהו שהיא לא מסוגלת להבין וגם אני לא. ועל כך שחזרתי הביתה  המום ושמח על מה שיש לי. ועל הילד הזה שלא התעניין.

אין תגובות: