רועי מליח רשף

כותבים מתמודדים עם שאלת הרלוונטיות של היצירה. מתמודדים עם השאלות: "למה עכשיו?" "מה הופך יצירה לחשובה?", "מה גורם ליצירה להשפיע על הקהל?" והשאלה החשובה מכולם "מה הופך את היצירה לרלוונטית בשבילי?" לא כל מה שנכתוב יתפוס את הקהל. אם כך מה הופך יצירה לרלוונטית? בני אדם מפחדים מדברים סותרים שפועלים במקביל. יש כזאת הנחת יסוד. זומבי הוא חי מת. הוא  שני דברים סותרים במקביל. זה מכריח אותנו להגדיר צד. הוא או חי או מת. במקרה של הזומבי נבחר להוכיח שהוא מת. זה עדיך לנו כבני אנוש. דוגמה נוספת, ילד נכה. ילד לא אמור להיות נכה הוא אמור להיות כמו שאר בני האדם. ילד נכה מעורר חרדה בבני אדם. בהצגה על ילד נכה הקהל מקבל את האפשרות להביט בנכות לאורך זמן, להתרגל אליה. היוצר שכותב את המחזה מקרב את הקהל להבנה שמתחת לנכות יש ילד. הזמן שהקהל קיבל לצפות בנכות אפשר לו לראות את הילד וכך החרדה החברתית מתפוגגת בכל הקשור לנכות. (או לזומבים.)   דמויות טובות מורכבות משני אלמנטים סותרים. הבלש השיכור, הספורטאי האלים. ב-1931 יצא הסרט פרנקשטיין לאקרנים. הסרט מבוסס על הרומן מאת מרי שלי מ...

המחזות של שייקספיר היו כה מוצלחים שהרבה להקות תיאטרון רצו להשתמש בהן. מנהלי להקות היו שולחים ערב ערב להצגה אנשים. מטרתם להעתיק סצנות ולהבריח אותם מהתיאטרון. הם רשמו את מילות המחזה בשיא המהירות ואחר כך מכרו את זה. כך נוצרה לה עבודה נוספת. אנשים שנשכרו לתפוס את גנבי הסצנות. את הסצנות המוברחות היו מעתיקים לעותקים פיראטים. הדבר יצר שוק העתקות נרחב ומחזות נמכרו לכל מי שרצה לקנות. העותקים היו מלאים בשגיאות והרבה משפטים לא מקוריים נכתבו על ידי גנבי הסצנות. הגנבים ידעו קרוא וכתוב אבל לא היו משוררים כמו שייקספיר. את המחזות האלה הם היו מוכרים לכל המרבה במחיר. אבל היות והיו כל כך הרבה עותקים פיראטים שהתרוצצו בשוק' לאורך השנים ואף אחד כבר לא ידע מה הגרסה האמתית. המחיר שלהם ירד לפני בודד. בגלל המחיר הרבה אנשים הרשו לעצמם לרכוש את המחזות. וכך במשך מאות שנים אנשים המשיכו לקרוא את המחזות וגם כמובן לעלות אותם. הדבר יצר המון הצגות שייקספיריות בהן נעשו שינויים מרחיקי לכת. כמו גרסה בה רומיאו ויוליה נותרים בחיים ופשוט בורחים בסוף המחזה. או המלט מנצח והופך למלך.