פרויקט אייכמן ואני - חשיבה על סטרימינג, והצגות מצולמות בימי קורונה.
אני לא ממהר לצפות בהצגות בסטרימינג. חוט המחשבה שלי קצר וכאשר דברים לא מעניינים אותי אני קופץ קדימה או עוצר. לקח לי הרבה זמן להבין שהמוח שלי עובד על מחשבה מפוצלת ושזה טבעי ואני יכול לעבוד ככה. אני לא אוהב את החוויה של הצגה בתוך מחשב. ראיתי כמה הצגות במהלך חיי בסטרימינג. לרוב הצגות שירדו. בזמן שהייתי במאי אהבתי לראות הצגות באונליין. הרגשתי שאני לומד. עכשיו מעניין אותי בעיקר הטקסט. אני אוהב להקשיב להצגות. הצורך לראות התפוגג. בעברי, הייתי שופט את ההצגות שראיתי לפי המדד, האם אני נהנה או לא. נגמלתי מהדרך הזאת. בתיאטרון יש עקרון שאתה צריך לצפות מההתחלה ועד הסוף בהצגה. גם אם אתה משתעמם, אתה תקוע באולם. זה קצת דומה לסדר פסח, שאתה תקוע בארוחה משפחתית עד תום קריאת ההגדה. הסטרימינג מונע ממני את החוויה הזו. לטוב או לרע. היום אף אחד לא חייב לשבת ולהתמודד עם הרגשות השליליים שעולים בזמן ההצגה. אפשר לעצור בכל רגע נתון. אפשר לעשות כמה דברים במקביל. בכך אתה מנותק מהחיים. בחיים אתה גם תקוע בסיטואציות עם רגשות שליליים. בדרך עקומה, התיאטרון מלמד אותנו להבין את זה מבלי שיקרה לנו כלום אחר כך. אף אח...