פרויקט אייכמן ואני - חשיבה על סטרימינג, והצגות מצולמות בימי קורונה.
אני לא ממהר לצפות בהצגות בסטרימינג. חוט המחשבה שלי קצר וכאשר דברים לא מעניינים אותי אני קופץ קדימה או עוצר. לקח לי הרבה זמן להבין שהמוח שלי עובד על מחשבה מפוצלת ושזה טבעי ואני יכול לעבוד ככה. אני לא אוהב את החוויה של הצגה בתוך מחשב. ראיתי כמה הצגות במהלך חיי בסטרימינג. לרוב הצגות שירדו. בזמן שהייתי במאי אהבתי לראות הצגות באונליין. הרגשתי שאני לומד. עכשיו מעניין אותי בעיקר הטקסט. אני אוהב להקשיב להצגות. הצורך לראות התפוגג.
בעברי, הייתי שופט את ההצגות שראיתי לפי המדד, האם אני נהנה או לא. נגמלתי מהדרך הזאת. בתיאטרון יש עקרון שאתה צריך לצפות מההתחלה ועד הסוף בהצגה. גם אם אתה משתעמם, אתה תקוע באולם. זה קצת דומה לסדר פסח, שאתה תקוע בארוחה משפחתית עד תום קריאת ההגדה. הסטרימינג מונע ממני את החוויה הזו. לטוב או לרע. היום אף אחד לא חייב לשבת ולהתמודד עם הרגשות השליליים שעולים בזמן ההצגה. אפשר לעצור בכל רגע נתון. אפשר לעשות כמה דברים במקביל. בכך אתה מנותק מהחיים. בחיים אתה גם תקוע בסיטואציות עם רגשות שליליים. בדרך עקומה, התיאטרון מלמד אותנו להבין את זה מבלי שיקרה לנו כלום אחר כך. אף אחד עוד לא מת מההצגה. (זה בטח שגוי ומישהו כן מת מתיאטרון, אבל ניחא. )
ישבתי לצפות בהצגה “פרויקט אייכמן” - יצירתה של לילך דקל אבנרי בסטרימינג. עבודה שהחלה כהצגה רגילה ונאלצה, כמו פרויקטים רבים, להפוך להצגת אונליין. ההצגה עלתה בפסטיבל ישראל. הם היו מודעים לעובדה שההצגה תהיה באונליין. מה שראיתי לא הייתה הצגה מצולמת, אלא מופע שמכוון מראש למצלמה, תוך התייחסות קבועה לכך שאני יושב בבית וצופה בה.
אני לא ארחיב על ההצגה עצמה. אין לי ביקורת טובה או שלילית על ההצגה. כפי שציינתי, אני לא בוחן הצגות לפי הטעם שלי. המטרה שלי היא לחפש מה אני מרגיש. בכלל, החיפוש אחר רגש אחד - ההנאה, בצריכת תרבות, מאוד מצמצמת אותנו כבני אדם. החיים עצמם מורכבים מהרבה מאוד רגשות וכשאנו מצמצמים את החוויה שלנו מתרבות לרגשות כמו הנאה וכיף, אנחנו מצמצמים את הספיגה. אני מודה, הצורך שלי להנאה הוא גבוה, כמו כל אדם, והסטרימינג מעניק לי המון אתגרים והזדמנויות פשוט להתנתק. על מנת להתמודד עם האתגר, אני נוהג לשאול את עצמי לאורך כל היצירה, מה ניסו היוצרים להעביר אותי וגם מה עברתי בעצמי.
בתיאטרון הפוסט מודרני או החדשני, או כל שם שאפשר לתת לו, למדתי להיכנס עם משקפיים של חלום. אני עומד לצפות באי-גיון. אנשים יתלבשו מוזר, יעשו דברים שאינם תואמים את המציאות. אני צופה בחלום. (עובדה: אני לא אוהב שמספרים לי על חלומות) יש לי קושי ברגע שדברים נעקרים ממשמעות. הבנתי שעלי לחבוש את משקפי הדימוי. אני מכיר את עבודותיה של לילך, הן לא יקלו עלי מבחינת חווית צפייה. אני אדרש לעבודה. אני אדרש למחשבה.
המופע החל כהצגה. דורי בן זאב לוקח אותי פנימה בקולו. הכול מדויק, ערוך היטב - מופע מהוקצע. שמיעה, היא החוויה העיקרית. על המסך, השחקניות והשחקנים מבצעים פעולות שאינן תואמות את הטקסט שאני שומע. מדברים איתי על אייכמן ואני רואה משהו שנראה כמו מסיבת יום הולדת מלחיצה. בינתיים, אני במימד אומנותי בטוח - אני רואה הצגה. אז, חצי שעה לתוך המופע, המופע מתפרק. המציאות נכנסת אליו. המציאות שלנו, בימים של הקורונה. המודעות של הפרפורמרים למצלמה ולחוסר הקהל, לאיבוד המשמעות. והשאלה - למה אנחנו עושים את זה?
הרגשתי כעס מאוד גדול ברגע זה על היוצרים. קורונה זו המציאות של כולם. אני לא צריך ייצוג שלה. אני לא צריך תלונות. הובטח לי משהו אחר. אסקפיזם אומנותי היסטורי. כעסתי ורציתי להפסיק את הצפייה. ואז נתקע לי הסטרימינג. הייתה לי הזדמנות לעצור ולא לראות. תירוץ מושלם - זה נתקע ולא עבד לי.
כעבור דקה זה חזר. החלטתי להישאר. לא ברחתי. צפיתי בהצגה עד סופה.
בתחילת ההצגה אתה מקבל הסבר ועדויות על אייכמן והמשפט. ואני, כאינטלקטואל, מרגיש שמחה. מישהי סיכמה לי את הפרטים ההיסטוריים ובתום ההצגה אני אלך זקוף ואגיד שאני יודע כל מיני אנקדוטות על משפט אייכמן שהם מעבר לק. צטניק, וכולם יתפעלו ממני. כי הרי מה באמת אני יודע על משפט אייכמן?
השמחה נשדדה ממני בשאלה - מה אתה יודע על המשפט? זה נאמר אלי במצלמה. רגע, רגע, האם אני הוא זה שעומד בהצגה זו למשפט? האם יש פה תרגיל שעשו עלי היוצרים? התחלתי להתבלבל, לכעוס, הבנתי שאני לא נהנה, שאני בקריז. תנו לי מנה של תיאטרון! כאילו הייתי בתהליך גמילה. תחזירו את האסקפיזם! תחזירו את לי את ההצגה שלכם על אייכמן. רציתי להתקשר ללילך ולצעוק עליה. מה היה דחוף לך לקחת לי את ההצגה?!
ככל שהמשיך המופע עלו בי תחושות אחרות. טובות, לא טובות, עקומות, מעצבנות, מדגדגות, מגרדות. הו, הנה חוזרים לאייכמן! למה אני כה שמח? לא הצלחתי להבין. אני בחלום? חלום שחלמו אותו אנשים אחרים ואתה אורח. חוויה לא אמורה להיות שמחה? שאלות, שאלות - האם אני רואה מתא-תיאטרון? האם זה סיפור המציאות של היוצרת, כפי שהיא חוותה את זה? האם אין מנוס מאשר להראות את ההתפוררות של עולם התיאטרון? עבדו עלי?
בתום ההצגה, ישבתי מהורהר. מעכל את התחושות. היה כאן ניצחון, היה כאן מראה להפסד, היה חלון ומימד של אומנות והיסטוריה. היה אובדן וחוסר משמעות. היה ניסיון לייצר הצגה. היה תיאטרון והיה חור שחור.
“הערב אימפרוביזציה” מאת פיראנדלו בגרסת COVID 2020
האם לזאת הכוונה שמדברים על אספקלריא מאירה לטבע? האם זה התיאטרון של ימים אלה? ואין לנו מנוס מאשר להביט בגופה. לחגוג את קבורת התרבות באמצעות תרבות? בניגוד להצגות מצולמות אחרות, כאן לא ניסו לגרום לי להנות ולהגיד לי “אם זאת הייתה הצגה, היית ממש נהנה” כאן אמרו לי: זו ההצגה של הזמנים האלו. היא לא יכולה לקרות באמת. המציאות גברה על החלום. ברוכים הבאים להרס. כל מה שנשאר זה רק בני אדם. השחקנים כולם מתים.
תגובות