שחקן מול במאי

לשחקן ישנה דילמה קיומית הזהה לכל אדם, אך היא הופכת להיות מועצמת פי כמה מונים בחדר חזרות. מדוע? מכיוון שלשחקן יש דד-ליין מאוד ברור ( לצורך העניין כחודשיים זמן חזרות עד להעלאת ההצגה כדי לתת מענה לשאלה הקיומית של הדמות והשחקן כאחד "מי אני?") אם נמשיל את זה למצבו של אדם - דמו את הרגע שבו אומרים לכם יש לכם חודשיים לחיות. השחקן הנו יצור המחפש ודאות ומשמעות בחדר חזרות שבו אין אף אחד מן השתיים. דילמה קיומית זו 'חיפוש אחר משמעות וודאות' הולידה בעצם את הצורך בבמאי. בעבודתו היומיומית הבמאי, אם אכן הוא מתייחס בנאמנות לשחקניו, מתנסה גם הוא בחוסר הודאות. התחבטויותיו ועימותיו של השחקן עם שאלות שאין עליהן תשובות (מי אני, מה אני) חושפים את הבמאי לאותן שאלות עצמן, כמו גם הבמאי חייב להבין כי התנסותו של השחקן פרטית לחלוטין ואי אפשר להכירה באמת. 




לשאת אי ודאות היא תנאי ראשוני במקצוע. אף שרוב האנשים נוטים לחשוב כי הבמאים מנחים את השחקנים בשיטתיות וביד בטוחה דרך שלבים מדויקים וצפויים אל עבר מטרה/הצגה ידועה מראש, אין זה המצב ברוב המקרים. מרבית הבמאים מרבים לפקפק, לאלתר ולחפש כיוון. ישנו פיתוי עז למצוא ולאמץ אסכולה משחקית או מתודה קשוחה, אך פיתוי זה הוא בוגדני. לרוב הוא חוסם את המפגש הספונטני והלא ודאי הנחוץ לחדר חזרות. 


מפגש זה , לב לבו של חדר החזרות, הוא מפגש אנושי ואכפתי בין שני תפקידים, האחד (בדרך כלל השחקן, אם כי יש יוצאים מהכלל) מוטרד יותר מהאחר. לבמאים תפקיד כפול - עליהם לצפות במשחקו של השחקן ולהשתתף בעת ובעונה אחת. כצופה על הבמאי להיות אובייקטיבי כדי שיוכל לספק הנחיה בסיסית הנחוצה לשחקן. וכמשתתף הוא נכנס אל תוך חייו של השחקן ומושפע, ולפעמים גם משתנה, מן המפגש. 

עצם הבחירה שבוחר הבמאי להיכנס כל כולו לחייו של כל אחד משחקניו, לא רק חושפת אותו, בתור אדם, לבעיות הקיומיות שמעסיקות אותם, אלא גם מחייבות  אותו להיות מוכן ולבחון אותן על פי אותן כללים. נצא מנקודת הנחה שידיעה עדיפה על פני חוסר ידיעה. ושהעזה עדיפה על פני חוסר העזה, וקסם ואשליה, עשירים ומושכים ככל שיהיו מחלישים אצלנו את מידת העצמאות והתמודדות עם המציאות. 

"בל האומן יגביל את שאלותיו בתשובותיו

התפקיד הכפול, צופה ומשתתף דורש די הרבה מן הבמאי, וכרוכות בו שאלות קשות. האם לדוגמה עלי לדרוש משחקן לעשות משהו שאני עצמי נמנע ממנו? האם לעזור לו להגיע למקומות רחוקים יותר ממה שהגעתי אני? האם עלי לשאול שחקן שאלות שאין לי עליהן תשובות. האם עלי לחשוף בפני השחקן את חולשתי ומגבלותיי? האם אוכל ליצור מערכת יחסים כנה ולא שיפוטית עם מישהו שאינני מאמין בכישרונו ועצם משחקו ונוכחותו דוחה אותי? האם עלי לשים קץ לאשליות של השחקנים ולנפץ להם את מנגנון האשליה? האם אני יכול לכפות בכוח על שחקן את רצוני בגלל אי יכולתו לפעול לטובת עצמו?

"אם קיימת דרך אל הטוב היא מחייבת מבט מלא לעבר הרע"

אנו הבמאים לא יכולים להסתפק רק בדרישות מהשחקנים שלנו לטוטאליות ולהאבק בתפקיד בנחישות. אין עלינו לומר להם "אתם" והבעיות "שלכם" עלינו לדבר "עלינו ועל הבעיות "שלנו" בחדר החזרות, בסופו של דבר כולנו במאבק אחד נגד הזמן. הוא המשותף לנו. כשההצגה עולה כולנו יחד - כך זה אמור להיות בחדר חזרות. 

תגובות

‏איציק אמר/ה…
לחיי נכנסת. זה בטוח.
מאמר יפה, הייתי שמח לקבל ממנו עוד. ההתייחסות לחוסר ודאות כקבוע מרגיעה ומעניינת כאחד.
‏אנונימי אמר/ה…
מבורך היום בו נכנסתי בין כותלי "הסטודיו" .
שרון לוי אמר/ה…
יש במאים שדווקא מעדיפים לא להיכנס לעולם של השחקנים. דוגמה מובהקת היא וודי אלן הגאון, שעדיין מוציא מהשחקנים מה שהוא רוצה אבל בלי שום הערות שלו. למעשה הם כמעט לא רואים אותו על הסט. מומלץ לראות את הסרט הדוקומנטרי עליו באתר של סרטים לצפייה ישירה. דוקו חדש מ-2011.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תפילת השחקן

אם החלטתם לכתוב מערכונים להלן כמה טיפים

טלוויזיה מחורבנת

Miracolo - Piccolo theatro

הצגות לילדים - להוציא את המבוגרים? מי צריך חרוזים? למה דרמה שאפשר להשתגע? והצגת הילדים הכי טובה שראיתי.

מילים לשחקן - קשוב למה שקורה.