רועי מליח רשף

אז מה זאת השיטה הזאת? עדיין לא הצלחתי לתמצת אותה בכמה מילים. אבל בעיני זה כלי שנותן לאומנות המשחק חוקים ברורים. ברגע שיש חוקים הרבה יותר קל לשחק. וכשאני אומר לשחק אני מתכוון ל playing ולא בהכרח ל- acting. לכל האומנויות האחרות יש טכניקה או שפה שאדם יכול ללמוד אותה. למוסיקה יש תווים, לצייר יש טכניקות ציור וכלים שונים לבצע אותם, לרקדן יש סגנונות ולכל סגנון הטכניקה והמגבלות שלו. השיטה הזאת מציעה שפה, מערכת חוקים ברורה שמאפשרת תקשורת יותר חלקה בחדר חזרות. הרי כמה פעמים הבמאי אמר לשחקן נתון פסיכולוגי והשחקן לא הבין. לכל אחד מאתנו סמנטיקה אחרת. "לגרום למישהו לאהוב אותי" מתפרש אצלך ואצלי כשני דברים שונים. בשיטה הזאת יש מגשר טכני שעוזר לי להבין את העבודה הנדרשת ובכך למצוא ביטוי מתאים למושג "אהבה" שמתאים לשנינו. אז אתה בעצם טוען שאין צורך בעבודה פסיכולוגית, שסטנסלבסקי מיותר? אני לא אומר את זה. כל שחקן או כל במאי חייב למצוא הצדקה לרעיון שלו. העניין הוא שלא ניתן לשנות הגדרה פסיכולוגית. לעומת זאת הגדרות טכניות ניתן לשנות. כשהבמאי מחליט על נתון פסיכולוגי הוא מצפה שה...

בתחום לימודי המשחק שלי כתלמיד וכמורה נתקלתי בקושי. המורים/בימאים/תלמידים היו מגדירים הכול דרך הפסיכולוגיה של הדמות (רצון פעולה מכשול ) ואז מחפשים דרך לבטא את ההגדרות האלו. אך להלן המכשלה, גם אם מצאתי דרך לבטא את ההגדרה עדיין לא ידעתי בדיוק מה עשיתי על מנת להביע את זה ואז מילים כמו חיבור, ניסיון חיים, רגשות עולות בחדר החזרות. הרגשתי שהמשחק שלי מבוסס על מזל ולא על משהו מדויק. אם אני לא יכול לחזור  על זה, אז אני לא בחדר חזרות.  חיפשתי טכניקה שתאפשר לי לנתח את עצמי ואת מה שאני עושה. טכניקה שתעורר את הצדקה הפסיכולוגית. הרי אני לא יכול לשנות נתון כמו "תגרום לה לאהוב אותך" אני יכול לשנות את דרכי הביטוי ואם אמצא את הפרמטרים שדרכם אוכל לחפש את ההגדרה, מי יודע אולי אמצא ביטוי להגדרה הפסיכולוגית ממקום גם לא צפוי אצלי. בלאבאן / יאט מצאתי לעצמי את הפתרון. פתאום שפה אנליטית, פשוטה להבנה ועם זאת בעלת עומק פילוסופי ופסיכולוגי נרחב התומכת (ולא מבטלת ) את המתודות האחרות. והבונוס הגדול, שאני יכול לעבוד לבד, גם בלי פרטנר, יש לי כלי שאני יכול לעבוד עליו לבד בבית. נתונים פשוטים שגם ילדים מביני...

התחתני עם חיפושית משה רבנו. נולדו לנו ארבעים חיפושיות עם דלקת חניכיים. כשעבר גמל-שלמה בסביבה, אכלה החיפושית את כל ילדי. גיליתי את זה כשחזרתי מהעבודה. בכיתי ארבעה ימים. לא התגרשנו, מצאתי את הסליחה שבתוכי. היא אמרה שזה בטבע שלה ושכך נבראה ואין מה להאשים אותה. הרגשתי גיבור שסלחתי, קדוש מעונה. למחרת נכנסתי לאינטרנט, לויקיפדיה וקראתי שחיפושיות לא אוכלות את ילדיהן. רבנו ריב ארוך שבסופו ירדתי מהפרח שעליו חיינו. עכשיו אני במערכת יחסים עם נמלה, אני מודה אני נמשך לאחיותיה. אבל זה הטבע שלי, לא? בכל אופן אני לא יודע למה לצפות ולאן כל זה יתפתח. דבר אחד, אני בטוח, מעולם לא הרגשתי כל כך קרוב לאדמה.

אין לי כוח להיות יותר אני, אין לי האומץ, הכוח וחשק להיות בעל אישיות. אישיות היא מותרת. היא עולה לי יותר מדי כסף. אני רוצה להיות רוח רפאים רגילה. נמאס לי מחופש המחשבה שלי, מכל הידע שלי, מהמודעות הארורה שלי. אנשים אומרים "הי, תראו אותו הוא מתבונן בהתנהגות האנושית, זה ודאי הופך אותו לבן אדם אומלל למדי." הגיע הזמן להגדיר את התבונה והחכמה כמחלה. 

זה היה ביום שבת כשהמוות התיישב לצדי לשתות את הקפה של הבוקר. הוא התנצל על כך שהוא עירום. ניגשתי לארון ונתתי לו חולצת פולו סגולה, מכנסיים קצרים שחורים וזוג מוקסינים שכבר מזמן התכוונתי לזרוק. לא דיברנו על עניין המוות קרוב ליומיים אבל רגע מוזר באמבטיה גרם לי להתפרצות בכי לא נשלטת. הוא הרגיע אותי ואמר לי שכל עוד הוא לא נוגע בי אין לי סיבה לחשוש. (קטע מתוך הספר שלעולם לא אגמור לכתוב.)

בואו לחגוג איתי את המתת החסד התל אביבית הראשונה שלי. היו שותפים לרציחתה של ההצגה. הסכין מושחזת, חלוק הקצבים מוכן, הניילון פרוס. בואו להיות עדים לטרגדיה האנושית של הצגה קטנה שהיא אינה פנינה קטנה כאם גוש פחם שזרוק לצד המדרכה. יחי המרמור והעצב, להתראות שלהבת הנר המתפוגג... מי ייתן ויהיה עוד פעם כוח לעשות את זה. כי כל הצגה ללא תקציב היא כמו נס.

קהל = גוף הצגה =נפש. הנפש מתבגרת מתפתחת ומקבלת עומק וצופה בגסיסתו של הגוף שמדרדר לאט עד להעלמות. הגןף מחזיק את הנפש, בלעדיו נשאר רק זכרון. זו מודעות כואבת, תהליך גסיסה. הצגה הרואה את הקהל נעלם. שחקנים הרואים כיסאות ריקים. יום אחד לא יגיעו יותר אנשים והכל יעלם... - הצגות אחרונות.

לפעמים נדמה לי שאני חזק, שאני מסוגל להתמודד עם כול הדברים גדולים, כמו הרעיון שמישהו ימות, או יעלם, או אפילו לאבד את כל רכושי, אני אפילו משוכנע שאני אהיה איתן בימי מלחמה. אבל אז קורה משהו קטן - כמו למשל - אייפון שנשרף פתאום - ואני מבין שאני לא מסוגל להתמודד עם כלום. שלמרות כל 32 שנות חיי אני עדיין בן ארבע שהלך לאיבוד בקניון. הבטן שלי מתהפכת, אני לא יודע מימיני ומשמאלי ושאלות קיומיות כמו "למה דווקא  אני?" בוקעות מגרוני אני שואג על הילדות שלי "לא עכשיו" ורוצה לשבור את הרהיטים סביבי. אז כן אני מודה אני מאלה שמתים במלחמות, ואני מאלה שלא שורדים רעידות אדמה, אני מאלה שנהיים חולים, אני מאלה שבורחים מהמוות ומכל אירוע דרמטי רק בגלל דבר אחד - אני לא יודע להתמודד עם כלום. אף אחד לא הכין אותי לחיים (בטח לא הטלוויזיה של שנות ה-80) אז אמרתי את זה - אני האיש שמת בהתחלה של הסרט ואף אחד לא זוכר. זאת האמת שלי בגלל זה אני מתאמץ כל כך חזק להעמיד פנים שאני מישהו אחר.