קצרצר - המתת חסד תל אביבית

-
בואו לחגוג איתי את המתת החסד התל אביבית הראשונה שלי. היו שותפים לרציחתה של ההצגה. הסכין מושחזת, חלוק הקצבים מוכן, הניילון פרוס. בואו להיות עדים לטרגדיה האנושית של הצגה קטנה שהיא אינה פנינה קטנה כאם גוש פחם שזרוק לצד המדרכה. יחי המרמור והעצב, להתראות שלהבת הנר המתפוגג... מי ייתן ויהיה עוד פעם כוח לעשות את זה. כי כל הצגה ללא תקציב היא כמו נס.

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תפילת השחקן

-
תמונה
אני בוחן לבבות ויודע לעד יסורי לבטים של שחקנים היוצרים יש מאין תן לי כוח לעמוד מול ההשפלות, העלבונות המלחמות והאנטריגות קנאה, רכילות, צרות עין זלזול החברה, אדישות הקהל, טמטום הביקורת צער חברך בזמן ניצחון, שמחה לאיד בזמן מפלה והשכחה הכללית הצפוייה לך בעתיד בתמורה לעבודתך ולהישגך. עכשיו עלה לבמה!
המשך לקרוא

תחת על הכיסא. ידיים על המקלדת.

-
תמונה
תמיד שאני כותב זה מלווה בהמון הסחות דעת.  אני בודק כל צלצול הכי קטן - סמארטפון, מיילים, פייסבוק,  וואטסאפ. עושה לי קפה, תה, כוס מים, פותח את המקרר, קורא משהו במקום לכתוב. שוב פותח את המקרר וכן הלאה.  בקיצור אני מספיק מעט זמן כתיבה ביחס לזמן שאני מקציב לכתיבה. לפעמים יש את הימים האלה שאני כותב וכותב וכותב בלי להפסיק. אבל הם נדירים, אני לא יכול לסמוך על ימים כאלה. זה כמו לסמוך על השראה. כותב מקצועי נמדד על הימים הגרועים שלו. גם אם לא בא לי לכתוב אני עדיין צריך לעשות את זה. הבוס שלי מחייב אותי. וכן, הבוס שלי זה אני. אז אתמול עשיתי ניסוי ששמו "תחת על הכיסא, ידיים על המקלדת." וזה מהלכו: המטרה שלו מאוד פשוטה  - מהרגע שאתה מניח את התחת על הכיסא ומניח את הידיים על המקלדת. אתה לא יורד משם, לא משנה מה, הידיים לא יורדות מהמקלדת.  בנוסף, כאופציה - לא מתקנים טעיות, לא לוחצים על בק ספייס, כל הזמן קדימה, קדימה, קדימה. הקצבתי לעצמי שעה וחצי. רציתי לבדוק האם אני מסוגל לכתוב שעה וחצי בלי הסחות דעת. ראשית כיביתי את הנייד ושמתי אותו רחוק ממני.   שמתי אוזניות ומוסיקה כדי...
המשך לקרוא

תפיסת השחקן את עצמו כעסק

-
תמונה
אתחיל בסיפור (ייתכן אמיתי, ייתכן אגדה אבל עדיין סיפור טוב) -לאחר סיום לימודי המשחק שלו, סר איאן מק'קלן   מצא עצמו משחק במספר הצגות וסרטים. אבל חלומו היה לשחק את 'המלט'. היות ולא היה בנמצא במאי או מנהל אומנותי שייתן לו את התפקיד, החליט ליזום זאת בעצמו.  הוא ארגן כמה מחבריו השחקנים והזמין אותם לעבוד איתו על המחזה המלט כשהוא בתפקיד הראשי. לאחר שהתגבשה קבוצת שחקנים, הם פרסמו מודעה בעיתון שקבוצת שחקנים מקיימים אודישנים לבמאים. עד מהרה מצאו קבוצת השחקנים הנ"ל, במאי צעיר שנראה להם מתאים והחלו בעבודה ללא כסף ממקור חיצוני. כלומר הם עצמם השקיעו את כספם הדל בשביל צרכי ההפקה. לבסוף עלתה ההצגה, נחלה הצלחה, ומרבית השחקנים כולל הבמאי מצאו עבודה בתאטרון זה או אחר. כשחלקם הגדול הגיע לרויאל שייקספיר קומפני. ייתכן שקבוצה זו היא הרויאל שייקספיר קומפני. זה סיפור שאני בד"כ מספר, אני לא יודע מהיכן הוא והאם יש בו אמת.  גיליתי שהרבה מזיכרונות הילדות שלי מעולם לא קרו והם יציר הדמיון שלי. אבל אין זה משנה.  השורה התחתונה ברורה.  הרבה שחקנים יוצאים מבית ספר למשחק כל שנה ורק...
המשך לקרוא

Blue Remembered Hills / נוף ילדות

-
תמונה
"נוף ילדות" (Blue Remembered Hills) תסריט שעובד למחזה המספר את סיפורה של קבוצת ילדים המבלה יום אינטנסיבי ביער אפל שטומן בחובו יופי, קסם ופחד. המחזה מתרחש באמצע מלחמת העולם השנייה, והילדים מושפעים מהוריהם וגם מטבע האדם האלים והתחרותי. בסופו של היום, מוצאים הילדים את הרוע הטמון בתוכם. המחזאי דניס פוטר הוא אחד התסריטאים הגדולים שקמו לטלוויזיה האנגלית, הצירוף של אינטליגנציה גבוהה במיוחד, אוזן נפלאה לדיאלוג האנושי, חוש דרמה, מקוריות אינסופית, וגם ניסיון חיים עשיר כל אלה הפכו אותו ליוצר חד פעמי. כתיבתו של פוטר בוטה אך מורכבת, ריאליסטית וגם פנטסטית, עמוקה, טראגית וגם קומית. בין עבודותיו של פוטר "Singing Detective" – הבלש המזמר, "מטבעות מן השמיים", "גופרית וצרי" ועוד. עלה בסטודיו לאומנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין 2007 מחזה:  דניס פוטר עיבוד ובימוי:  רועי מליח רשף תרגום:  בן לוין עיצוב תפאורה:  ניב מנור עיצוב תלבושות:  אהוד גוטרמן עיצוב תאורה:  יעקב סליב מוסיקה:  יניב לוי בהשתתפות שחקני שנה ג' : מני פלורנטין אלון אופנהיים שחר גריידי יאיר...
המשך לקרוא

מה אני אמור לדעת עכשיו - מלחמה על תשומת לב (2)

-
תמונה
      אם אני לא יודע מה קורה אז אני מנותק? ואם אני מנותק אז אני לא מוסרי? את השאלות אני שואל את עצמי במלחמה שלי על תשומת הלב שלי. אני מנסה לתת ליום שלי כמה שיותר משמעות ולכן אני קורא הרבה על הסחות דעת והמקום של הרשתות החברתיות ביום-יום שלנו. כתבתי כבר על כך שאני לא יכול לנצח את כל המוחות שמנתבים את הרשתות. עכשיו אני מתייחס לפן המוסרי של לא לדעת מה קורה.      פעם כל החדשות היו חדשות ישנות. כאשר אדם היה שומע חדשה המקור שלה היה מן העבר. המרחק הפיזי היה גורם משמעותי, ככל שהיית רחוק יותר מהאירוע כך החדשה הייתה מגיעה באיחור רב יותר. מה שאומר שאדם היה מושפע אך ורק מהיום שלו. אנשים חוו את היום שלהם במלואו.       במאמר של ל.מ. סקאסאס הוא כותב ״אתה לעולם לא יודע באיזה חדשות תיתקל ואיך זה יערער לך את שארית היום.״ אם פעם הייתי הולך לאירוע משמח וכל היום שלי היה מושקע ביום הזה, היום זה לא ככה. היום אנחנו הולכים לאירועים שמחים עם החדשות שלנו ושל החברים שלנו, צרותינו, וגם צרותיהם של אחרים, גם מעבר לגבולות ארצנו. אני סוחב עם עצמי  כמות מידע שאני לא...
המשך לקרוא