אני פחדן בכל מה שנוגע לקהל

נסענו לחיפה עם פרויקט המחזאים. זאת פעם ראשונה שאנחנו עושים את הפרויקט מחוץ לתל אביב. הזמינו אותנו לייצר ערב של מחזאות קצרה כדי לנעול את פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי. כשהגענו, גילינו מתנ"ס מלא בילדים. קיבלו אותנו יפה, נתנו לנו חדרים ונכנסנו לאולם לעשות חזרות. לא עשינו הנחות, לא כתבנו מצחיק, לאחר הראן  שעשינו אחר הצהריים. נוצר חשש מהקהל.  שזה אומר מבוגרים, משפחות, היו שם אתיופים, ערבים, רוסים,  והמון המון ילדים בכל מיני גילאים. כולל תינוקות. זה סוג הקהל שמדבר תוך כדי ההצגה ומגיב. זה קהל שקם והולך אם הוא לא מבין, זה קהל שמשתעמם בקלות, זה קהל שיגיד בקול רם מה זה החרא הזה. היה לי לחלוטין ברור ששניים מהמחזות לא מתאימים. הייתי סקרן, אבל בעיקר הרגשתי פחד


 ההצגות התחילו ותגובות הקהל לא איחרו להגיע. בניגוד לציפייה שלי. היו צחוקים רועמים. אנשים הגיבו בקול "יא תראו איך היא שותה ויסקי." מחיאות כפיים בכל מיני קטעים. ילדים שישבו ביציע היו מובכים מהאינטימיות ואמרו "יו" ו"מה הוא הולך לעשות לה." אני ישבתי ליד איש זקן אתיופי, חובש כיפה עם קביים שלא הפסיק לחרחר בהנאה. חלק נהנו, חלק לא. אבל כולם ראו משהו שהם לא ראו קודם. או לא נחשפו אליו. זה לא היה ערב של תיאטרון משובח, זה היה ערב של תיאטרון חי וכאוטי. זה היה נהדר. קיבלנו  כאלה תעצומות מהחוויה. ישבו שם אנשים שלא משנה איזה הצגה אני אעשה הם לעולם לא יקנו כרטיס. ואנחנו נחתנו עליהם. במידה מסויימת הם הוכרחו לראות את התיאטרון הזה. אבל לא היה צריך להכריח אותם. הם רצו לראות. כולנו פה אחד יצאנו עם תחושה נפלאה של חיות. ואז זה היכה בי. כמה אני פחדן. כמה אני שופט את הקהל ומתנשא באומנות שלי. ולא משנה כמה אני אגיד לעצמי שלא. אני כן.

דניאל בוצר הנחה את הערב. הוא דיבר יפה, הנגיש את העבודה שלנו לקהל, וגם מצא את עצמו מתרגש מהאירוע ודיבר אליהם מהלב. היה מרגש לראות אותו ולשמוע אותו. משהו נפתח אצלינו, המחזאים.

היה כאן אירוע שלא קורה כמעט. "הנחתה" - לא הזמנו אותם לראות את היצירה שלנו. אלא היצירה שלנו הונחתה עליהם. לא הייתה ועדה אומנותית שאמרה זה כן וזה לא. אף אחד לא ניסה לכוון את היצירה שלנו לאיזה קהל ספיציפי והטעות הפכה לתאונה משמחת. לאירוע חדש מסוגו בשבילי. בפרסומים לא היה כתוב על מה ההצגות, אנשים פשוט הגיעו לאירוע כחלק מהפסטיבל. זה גרם לי לחשוב על יוון העתיקה שם אנשים היו כמעט מוכרחים לראות את ההצגות שעלו. אני חושב בעיקר על הילדים שהיו שם, על מה הם חשבו אחרי שהם יצאו מהערב.

בתקווה, שנה הבאה נעשה עוד אירוע כזה בפסטיבל. יש לנו (המחזאים) הזדמנות לפגוש קהל שאנחנו לא מכירים, שאנחנו לא רגילים לכתוב לו. זה לחלוטין ישנה את אופי היצירה שלנו. זה גורם לי לחשוב על שייקספיר והקהל שהיה לו. אנשים היום יכולים לבחור לבוא או לבוא לתיאטרון. אבל פעם לא היה משהו אחר. אולי זאת הסיבה שאנחנו לפעמים לא מתקדמים באומנות שלנו. כמו בפייסבוק שאנחנו מטיפים לקהל של עצמינו. הלוואי ועוד מקומות היו מוצאים את האומץ להנחית יצירות על קהל מקומי. בכך אני מוריד את הכובע להפקה של הפסטיבל ובעיקר לטלי לאופר.

אני כנראה אשאר פחדן. אני כנראה אמשיך לשקשק ולהיות מובך מקהל . זה אנושי ונובע מפחד מכישלון. אבל פעם קראתי שזכותו של קהל לראות תיאטרון. זכותו לבחור אם הוא אוהב או לא אוהב. ולי אסור להחליט בשבילם. זה מאוד קשה, כי אני ועוד רבים מסתובבים בתחושה שאנחנו מבינים משהו. פשוט צריך לזכור שקוראים לזה "הצגה" אנחנו מציגים ולא מחנכים, ולא חושפים איזה אמת.  אנחנו רק מניחים משהו כדי שמישהו יראה - מאותו רגע נגמרות הזכויות על מה שקורה על הבמה.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ניים דרופ - כשהאלים החליטו לרדת ולשחק עם בני האדם הם יצרו את הפרפורמנס.

מוקדש לשחקן אחד

אם החלטתם לכתוב מערכונים להלן כמה טיפים

נשים בצמרת (מחזה תגובה)

למה אנחנו שוכחים לשחק?

מלחמה על תשומת לב