רועי מליח רשף

אני לא אוהב לראות תמונות מהצגות. אני אוהב לקרוא על הצגות או לשמוע אנשים חולקים התרשמות. אבל תמונות, לא. יש תמונות ממש יפות. וחלקן ממש גורמות לי לרצות להיות נוכח באולם. אבל תמונות של הצגות הן כמו נימפות הקוראות לי, למלח, להתרסק על כסא התיאטרון. ואז על חוף ההצגה, אין גילוי וחידוש, האמת מנופצת. את התמונה כבר ראיתי ואני כולי נותרתי לחסדי הסיפור. אם ישעמם אותי אמות כמה פעמים. התמונה שצולמה היא שבריר שניה שמייצרת תחושה של איכות ותיאטרון זה סיפור של שעה וחצי. התמונה היא בכלל ממלכתם של הבמאי והצלם והמעצבים. לא של המחזאי ולא של השחקנים שבתמונה הן רק דוגמנים. ומה הטעם להתפעל ממשהו שכבר התפעלתי ממנו בבית, בנוחות של כורסתי ומסכי? אל תטעו, בתיאטרון תמונה אינה שווה אלף מילים. כי אלף מילים הן עשר דקות של עלילה שהתקדמה ואילו תמונה תקועה לנצח במקום. לכן תמונות או טריילרים עלי לא עובדים. "כי נראה טירוף!" ו "נראה מדהים" הן רק תעתוע. כמו ממתק, צבעוני מקסים, אבל היכן הערך התזונתי? אני אומר השאירו את התמונות היפות בתוך האולם. תנו לי להגיד וואו יחד עם שאר אנשי הקהל. הרי אם הסיפור לא יתקד...

מאת רפאל מוסן לוי לפני כשנה ראיתי את ההצגה  "דם דם דא דם" בתיאטרון מיקרו ועתה עולה ההצגה החדשה "הלידה" המהווה חלק שני בטרילוגיית הורות מתוכננת. התאטרון הוא מעבדה בה ניתן לבחון את גבולות האמונה. בתאטרון השייקספירי מופיעות דמויות של רוחות, מכשפות, פיות וכדומה בלי שהיוצר מנסה להסביר או להוכיח את קיומם שכן המיתוס בעל האלמנטים העל טבעיים מופיע ללא התנצלות. המחזה המלט חסר משמעות עבור צופה שלא מקבל את הופעת רוחו של האב לפני בנו וביצירתם המשותפת של יפים ריננברג והמחזאי רועי מליח-רשף העל טבעי הוא גם חלק אורגני מהעולם שנוצר על הבמה. בהצגה "דם דם דא דם"  מופיעים אנשי זאב, לטלוויזיה יש כוח מאגי, ויש אפילו נסיך ונסיכה בדמות נעמה ונירו לוי. בהצגה "הלידה" הצופה נדרש להכיר בעובדה שנולדה תינוקת בממד אחר ושגם לחלקיקי אנרגיה יש אישיות. הז'אנר שנבחר עבור טרילוגיית ההורות של יפים ריננברג הוא במכוון נמוך, קאלטי, עם רמיזות לקולנוע ולתרבות פופולרית. אך שלא כמו ביצירות אחרות המלאות בהפניות לרוב אך למעשה אין שם כלום מתחת לפני השטח, בטרילוגיה מתוכננת זו קיים דיאלו...