לא אוהב תמונות של הצגות

אני לא אוהב לראות תמונות מהצגות. אני אוהב לקרוא על הצגות או לשמוע אנשים חולקים התרשמות. אבל תמונות, לא. יש תמונות ממש יפות. וחלקן ממש גורמות לי לרצות להיות נוכח באולם. אבל תמונות של הצגות הן כמו נימפות הקוראות לי, למלח, להתרסק על כסא התיאטרון. ואז על חוף ההצגה, אין גילוי וחידוש, האמת מנופצת. את התמונה כבר ראיתי ואני כולי נותרתי לחסדי הסיפור. אם ישעמם אותי אמות כמה פעמים.

התמונה שצולמה היא שבריר שניה שמייצרת תחושה של איכות ותיאטרון זה סיפור של שעה וחצי. התמונה היא בכלל ממלכתם של הבמאי והצלם והמעצבים. לא של המחזאי ולא של השחקנים שבתמונה הן רק דוגמנים. ומה הטעם להתפעל ממשהו שכבר התפעלתי ממנו בבית, בנוחות של כורסתי ומסכי?

אל תטעו, בתיאטרון תמונה אינה שווה אלף מילים. כי אלף מילים הן עשר דקות של עלילה שהתקדמה ואילו תמונה תקועה לנצח במקום. לכן תמונות או טריילרים עלי לא עובדים. "כי נראה טירוף!" ו "נראה מדהים" הן רק תעתוע. כמו ממתק, צבעוני מקסים, אבל היכן הערך התזונתי?

אני אומר השאירו את התמונות היפות בתוך האולם. תנו לי להגיד וואו יחד עם שאר אנשי הקהל. הרי אם הסיפור לא יתקדם או יגרום לכם לחשוב, גם התמונה הכי יפה תדהה. וה'וואו' במהרה יתחלף ל'נו...'