ניתוח של הקשר בין ההצגות הלידה ודם דם דא דם
מאת רפאל מוסן לוי
לפני כשנה ראיתי את ההצגה "דם דם דא דם" בתיאטרון מיקרו ועתה עולה ההצגה החדשה "הלידה" המהווה חלק שני בטרילוגיית הורות מתוכננת. התאטרון הוא מעבדה בה ניתן לבחון את גבולות האמונה. בתאטרון השייקספירי מופיעות דמויות של רוחות, מכשפות, פיות וכדומה בלי שהיוצר מנסה להסביר או להוכיח את קיומם שכן המיתוס בעל האלמנטים העל טבעיים מופיע ללא התנצלות. המחזה המלט חסר משמעות עבור צופה שלא מקבל את הופעת רוחו של האב לפני בנו וביצירתם המשותפת של יפים ריננברג והמחזאי רועי מליח-רשף העל טבעי הוא גם חלק אורגני מהעולם שנוצר על הבמה.
בהצגה "דם דם דא דם" מופיעים אנשי זאב, לטלוויזיה יש כוח מאגי, ויש אפילו נסיך ונסיכה בדמות נעמה ונירו לוי. בהצגה "הלידה" הצופה נדרש להכיר בעובדה שנולדה תינוקת בממד אחר ושגם לחלקיקי אנרגיה יש אישיות. הז'אנר שנבחר עבור טרילוגיית ההורות של יפים ריננברג הוא במכוון נמוך, קאלטי, עם רמיזות לקולנוע ולתרבות פופולרית. אך שלא כמו ביצירות אחרות המלאות בהפניות לרוב אך למעשה אין שם כלום מתחת לפני השטח, בטרילוגיה מתוכננת זו קיים דיאלוג מהותי עם האגדות המשותפות לרוב האנושות של העידן הגלובלי כגון שלגיה, היפיפייה הנרדמת, סיפור הבריאה המקראי, המיתוסים הפולחניים של הבן הבכור המועלה לקורבן, הבתולה היולדת, הנסל וגרטל מקבלים צורה ירושלמית דוברת עברית עכשווית, ישראלית מאוד ואוניברסלית באותה מידה.
בהצגה "דם דם" הנסיכה של אבא ואמא רוצה נירו לוי - וההורים הטובים רוצים לממש את חלומם שלהם לראות את בתם מאושרת, חוטפים ומתעללים באדון לוי האומלל. הנסיכה נעמה חושקת בנירו של אמצע שנות התשעים והנה על הבמה מופיע מר לוי בכבודו ובעצמו כמו שהוא עכשיו, מן הסתם לא יוצא מזה הפי אנד. האם החולמת על אושרה של בתה אשר מגולמת על ידי מריה גורליק בשילוב מחמיר לב של הומור ורצינות תהומית. אדון לוי מעורר הזדהות כשחקן שנפל לידיהם של סדיסטים חביבים ועושה כמיטב יכולתו כשחקן לברוח מהמשפחה המופרעת. ההצגה גורמת לחשוב על מידת ההשפעה של דימויים פופולריים המעצבים את תודעתם של דורות. עולם בו יחסים בין גברים לנשים כבר לא עניין של גורל, דלת שנפתחת או לא נפתחת בזמן הנכון, מפגש מקרי, התאהבות ממבט ראשון וכדומה, אלא צפייה במסך ובחירה – בזה חשקה נפשי! דייויד בקהם ראה את בת זוגו רוקדת על המסך לפני שהוא פגש בה במציאות, ראה ולקח. זה בדיוק מה שעושה נעמה. אך הדימוי הוא רק מסכה, וכאשר החלום מתגשם הדבר היחיד שנותר הוא להתעלל במושא התשוקה עד מוות. אבל זה בדיוק מה שהמתוקה שלנו רוצה!
העולם המוצג הוא עולם אפוקליפטי בו אין יחסים אלא רק רצון להרס, הרס עצמי והרס הסובב. הפחד והאימה מפני החיים והמוות גורמים לגיבורים לרצות לשלוט על כל היבט פיזי של הווייתם.
הנסיכה המפונקת שלנו גדלה והנה בהצגה "הלידה" היא מבקשת ילד ומקבלת בדיוק את הוולד שבתת המודע שלה היא באמת רוצה. בהצגה "הלידה" הרצון האנושי לארגון, בירוקרטיה, סדר, הימנעות מאסונות וכדומה מובילים למן חברה שבה ההיבט הביולוגי בקיום האנושי הוא אויב, חיה רעה. הקיום האנושי עצמו נהפך לעובדה לא נעימה בעולם בו הכול מוגדר בצורה מדעית ומתמטית. האישה הפוסט-נשית מגיעה למכון עיבור בחברה אטופית עתידית ומגלה שבתה בממד אחר. במקום תינוק - פירמידה.
השחקנית נועה צנקל מגלמת את הגיבורה בצורה אמינה ומעניינת, וגם קיימים מן דמויות שאולי אפשר לקרא להם כרומוזומים, ארכיטיפיים אנדרוגיניים, אדם וחווה נצחיים שלא יתבוששו – הם העיקרון שלא ניתן להשמידו ואכן הם הצופים האחרונים של קץ העולם. מגולמים בצורה מרגשת על ידי יוסף אלבלק וגבריאלה ליצ'מן. לפני ההצגה הבמאי נשא כמה דברי הקדמה עם הסבר על טראומות לפני ואחרי לידה וכדומה. אני לא סבור שיש צורך בהסברים שכאלה, הסברים פסיכולוגיסטיים שאולי הכרחיים בזמן תהליך העבודה אך יכולים רק להגביל את דמיון הצופים ולצמצם את הנושא רק למרכיב אחד. ההצגה יוצרת עולם בעל אחידות סגנונית שתורמת לאמונת הצופים במתרחש. אין הרבה על הבמה: מכון העיבור מרומז על ידי בועות סבון ומים שיוצאות מצינורות פאליות שמעליהם כדורי פלסטיק עם פרחים, ג'לי סמיך, קצף דמוי זרע וכ"ו. התפאורה של איליה קוץ היא דוגמה לכך שגם עם תקציב קטן אפשר לעשות דברים יפים ומפתיעים. האחראי על המכון בגילומו של גל ישראלי מוצג כשריד לעולם שנכחד אך בו זמנית בן תקופתו . למרות הכול הוא אדם מאמין שגם בעולם בו "אין יותר אפריקה" מניח תפילין ומזכיר את יציאת מצרים, בעולם בו אין יותר מין ספונטני ולא מתוכנן הוא מבקש להיות אב. תנועת השחקנים על הבמה מאופקת ושקולה וחפה מתיאטרליות מוחצנת. אך יש לעבוד על המקומות בהם ריכוז הקהל הולך לאיבוד ולשמור על המתח שחייב ללוות את ההצגה מתחילתה עד סופה.
בפאראפראזה לדברי שייקספיר הסופר האנגלי ד.ה. לורנס אמר We are such stuff as our grandmothers' dreams are made on. בשני חלקי טרילוגיית ההורות של יפים ריננברג אנו רואים עד כמה החלומות של הדורות הקודמים על העתיד המאושר המצפה לצאצאים – (כי אנחנו אוכלים חרא ונעשה הכול שלילדים יהיה מה שצריך), מתגשמים. אך במילוי המשאלות המנסות להבטיח אושר ועושר אנחנו קוברים את עצמנו ואת ילדינו בעודנו בחיים. כדי להבטיח אושר סטרילי ללא שברון לב אנו יוצרים עולם מלאכותי שבו גם המגע עם תפוח יוצר תגובה אלרגית אנורקטית- היפר טבעונית ופוסט ביולוגית של גועל ובחילה. יש לברך את המנהלת האמנותית של תאטרון מיקרו גברת אירנה גורליק על שהסכימה לקחת כיוון חדש בתאטרון שהקימה, ואת יפים ריננברג ורועי מליח -רשף עבור יצירת עולם בעל הגיון פנימי משלו. האם מוצא חן בעיני העתיד אשר ניסו לתאר? האם סוף העולם באמת יפה?
הצגה זו שמועלת בראשיתו של עשור חדש מעלה את השאלה האם בכלל אנחנו רוצים לחיות בעשור הזה. על כל פנים, ההליכה לטרילוגיית ההורות של תאטרון מיקרו מומלצת ביותר, גם עבור אלו שאינם חובבי תיאטרון, או חובבי העיר בה ההצגות מוצגות, המאמץ משתלם.
לפני כשנה ראיתי את ההצגה "דם דם דא דם" בתיאטרון מיקרו ועתה עולה ההצגה החדשה "הלידה" המהווה חלק שני בטרילוגיית הורות מתוכננת. התאטרון הוא מעבדה בה ניתן לבחון את גבולות האמונה. בתאטרון השייקספירי מופיעות דמויות של רוחות, מכשפות, פיות וכדומה בלי שהיוצר מנסה להסביר או להוכיח את קיומם שכן המיתוס בעל האלמנטים העל טבעיים מופיע ללא התנצלות. המחזה המלט חסר משמעות עבור צופה שלא מקבל את הופעת רוחו של האב לפני בנו וביצירתם המשותפת של יפים ריננברג והמחזאי רועי מליח-רשף העל טבעי הוא גם חלק אורגני מהעולם שנוצר על הבמה.
בהצגה "דם דם דא דם" מופיעים אנשי זאב, לטלוויזיה יש כוח מאגי, ויש אפילו נסיך ונסיכה בדמות נעמה ונירו לוי. בהצגה "הלידה" הצופה נדרש להכיר בעובדה שנולדה תינוקת בממד אחר ושגם לחלקיקי אנרגיה יש אישיות. הז'אנר שנבחר עבור טרילוגיית ההורות של יפים ריננברג הוא במכוון נמוך, קאלטי, עם רמיזות לקולנוע ולתרבות פופולרית. אך שלא כמו ביצירות אחרות המלאות בהפניות לרוב אך למעשה אין שם כלום מתחת לפני השטח, בטרילוגיה מתוכננת זו קיים דיאלוג מהותי עם האגדות המשותפות לרוב האנושות של העידן הגלובלי כגון שלגיה, היפיפייה הנרדמת, סיפור הבריאה המקראי, המיתוסים הפולחניים של הבן הבכור המועלה לקורבן, הבתולה היולדת, הנסל וגרטל מקבלים צורה ירושלמית דוברת עברית עכשווית, ישראלית מאוד ואוניברסלית באותה מידה.
בהצגה "דם דם" הנסיכה של אבא ואמא רוצה נירו לוי - וההורים הטובים רוצים לממש את חלומם שלהם לראות את בתם מאושרת, חוטפים ומתעללים באדון לוי האומלל. הנסיכה נעמה חושקת בנירו של אמצע שנות התשעים והנה על הבמה מופיע מר לוי בכבודו ובעצמו כמו שהוא עכשיו, מן הסתם לא יוצא מזה הפי אנד. האם החולמת על אושרה של בתה אשר מגולמת על ידי מריה גורליק בשילוב מחמיר לב של הומור ורצינות תהומית. אדון לוי מעורר הזדהות כשחקן שנפל לידיהם של סדיסטים חביבים ועושה כמיטב יכולתו כשחקן לברוח מהמשפחה המופרעת. ההצגה גורמת לחשוב על מידת ההשפעה של דימויים פופולריים המעצבים את תודעתם של דורות. עולם בו יחסים בין גברים לנשים כבר לא עניין של גורל, דלת שנפתחת או לא נפתחת בזמן הנכון, מפגש מקרי, התאהבות ממבט ראשון וכדומה, אלא צפייה במסך ובחירה – בזה חשקה נפשי! דייויד בקהם ראה את בת זוגו רוקדת על המסך לפני שהוא פגש בה במציאות, ראה ולקח. זה בדיוק מה שעושה נעמה. אך הדימוי הוא רק מסכה, וכאשר החלום מתגשם הדבר היחיד שנותר הוא להתעלל במושא התשוקה עד מוות. אבל זה בדיוק מה שהמתוקה שלנו רוצה!
העולם המוצג הוא עולם אפוקליפטי בו אין יחסים אלא רק רצון להרס, הרס עצמי והרס הסובב. הפחד והאימה מפני החיים והמוות גורמים לגיבורים לרצות לשלוט על כל היבט פיזי של הווייתם.
הנסיכה המפונקת שלנו גדלה והנה בהצגה "הלידה" היא מבקשת ילד ומקבלת בדיוק את הוולד שבתת המודע שלה היא באמת רוצה. בהצגה "הלידה" הרצון האנושי לארגון, בירוקרטיה, סדר, הימנעות מאסונות וכדומה מובילים למן חברה שבה ההיבט הביולוגי בקיום האנושי הוא אויב, חיה רעה. הקיום האנושי עצמו נהפך לעובדה לא נעימה בעולם בו הכול מוגדר בצורה מדעית ומתמטית. האישה הפוסט-נשית מגיעה למכון עיבור בחברה אטופית עתידית ומגלה שבתה בממד אחר. במקום תינוק - פירמידה.
השחקנית נועה צנקל מגלמת את הגיבורה בצורה אמינה ומעניינת, וגם קיימים מן דמויות שאולי אפשר לקרא להם כרומוזומים, ארכיטיפיים אנדרוגיניים, אדם וחווה נצחיים שלא יתבוששו – הם העיקרון שלא ניתן להשמידו ואכן הם הצופים האחרונים של קץ העולם. מגולמים בצורה מרגשת על ידי יוסף אלבלק וגבריאלה ליצ'מן. לפני ההצגה הבמאי נשא כמה דברי הקדמה עם הסבר על טראומות לפני ואחרי לידה וכדומה. אני לא סבור שיש צורך בהסברים שכאלה, הסברים פסיכולוגיסטיים שאולי הכרחיים בזמן תהליך העבודה אך יכולים רק להגביל את דמיון הצופים ולצמצם את הנושא רק למרכיב אחד. ההצגה יוצרת עולם בעל אחידות סגנונית שתורמת לאמונת הצופים במתרחש. אין הרבה על הבמה: מכון העיבור מרומז על ידי בועות סבון ומים שיוצאות מצינורות פאליות שמעליהם כדורי פלסטיק עם פרחים, ג'לי סמיך, קצף דמוי זרע וכ"ו. התפאורה של איליה קוץ היא דוגמה לכך שגם עם תקציב קטן אפשר לעשות דברים יפים ומפתיעים. האחראי על המכון בגילומו של גל ישראלי מוצג כשריד לעולם שנכחד אך בו זמנית בן תקופתו . למרות הכול הוא אדם מאמין שגם בעולם בו "אין יותר אפריקה" מניח תפילין ומזכיר את יציאת מצרים, בעולם בו אין יותר מין ספונטני ולא מתוכנן הוא מבקש להיות אב. תנועת השחקנים על הבמה מאופקת ושקולה וחפה מתיאטרליות מוחצנת. אך יש לעבוד על המקומות בהם ריכוז הקהל הולך לאיבוד ולשמור על המתח שחייב ללוות את ההצגה מתחילתה עד סופה.
בפאראפראזה לדברי שייקספיר הסופר האנגלי ד.ה. לורנס אמר We are such stuff as our grandmothers' dreams are made on. בשני חלקי טרילוגיית ההורות של יפים ריננברג אנו רואים עד כמה החלומות של הדורות הקודמים על העתיד המאושר המצפה לצאצאים – (כי אנחנו אוכלים חרא ונעשה הכול שלילדים יהיה מה שצריך), מתגשמים. אך במילוי המשאלות המנסות להבטיח אושר ועושר אנחנו קוברים את עצמנו ואת ילדינו בעודנו בחיים. כדי להבטיח אושר סטרילי ללא שברון לב אנו יוצרים עולם מלאכותי שבו גם המגע עם תפוח יוצר תגובה אלרגית אנורקטית- היפר טבעונית ופוסט ביולוגית של גועל ובחילה. יש לברך את המנהלת האמנותית של תאטרון מיקרו גברת אירנה גורליק על שהסכימה לקחת כיוון חדש בתאטרון שהקימה, ואת יפים ריננברג ורועי מליח -רשף עבור יצירת עולם בעל הגיון פנימי משלו. האם מוצא חן בעיני העתיד אשר ניסו לתאר? האם סוף העולם באמת יפה?
הצגה זו שמועלת בראשיתו של עשור חדש מעלה את השאלה האם בכלל אנחנו רוצים לחיות בעשור הזה. על כל פנים, ההליכה לטרילוגיית ההורות של תאטרון מיקרו מומלצת ביותר, גם עבור אלו שאינם חובבי תיאטרון, או חובבי העיר בה ההצגות מוצגות, המאמץ משתלם.
תגובות