רועי מליח רשף

לכתוב זה כמו לארח. רוב הכותבים המתחילים מתקשים לשבת ולכתוב.  למה?  לכתוב דורש מאתנו לארח דמויות בבית או להתארח בעולמם. האם יש לנו כוח להתארח כל יום? האם יש לנו רצון לטפל באחרים ולשמוע את צרותיהם כל יום? להכיל רגשות של אחרים, זה תובעני.  ישנו רגע, שקשה לרבים, בו עלינו לפתוח את הדלת ולהגיד כנסו פנימה, מתחילים. בהתחלה נפגשים לדייט. זה מסעיר, מעניין, לומדים להכיר. לאחר מכן, ממשיכים להיפגש. זה בילוי. יש רגעים נעימים,  אבל שאלות על החיבור עולות ולעיתים אני נדרש למחויבויות (יחסינו לאן). בהמשך עוברים לגור ביחד. זה כמו זוגיות. נחשפים לאמת ולכל הדברים הקטנים שמעצבנים.  עלינו לקבל את הדמויות גם אם אנחנו רבים.  ובסיום אנחנו נפרדים וזה כואב. מה שמונע מאתנו לכתוב את הסוף.  לפעמים יש כימיה ממבט ראשון, אנחנו מבינים אותם. נהנים לבלות איתן. הן נוטעות בנו השראה. לפעמים הן סיוט ואנחנו מתחרטים על המפגש.  דמיינו מסיבה. האם שני האנשים הראשונים הם אלה שאנחנו מסיימים איתם את הערב? לא בהכרח.  בכתיבה מותר לנו לשנות את הדמויות עד שנמצא חברים לארח. כאלה שהדלת תמיד פתוחה ...

"למצוא את הקהל שלך" אומר שאם מישהו אמר לכם שהוא אוהב את היצירה שלכם. תחבקו אותו. תשמרו עליו. הרעיפו עליו מתנות. אם מישהו אמר לכם שזה יפה, או מעניין, או סתם אמר תודה, תשמחו שפגשתם אדם מנומס. אם מישהו טרח להגיד לכם שזה גרוע או שהוא לא נהנה, תחייכו בנימוס, תודו על הטרחה ותתעלמו.  ראשית הוא לא מנומס, שנית מי שם אותו כבעל דעה? אולי בביקורת הרעה יש אמירה טובה. אם זה מצית בכם חדוות יצירה נצלו את הביקורת. אך אל תמהרו להסכים לה.  אל תסמכו על אדם אחד, לא משנה עד כמה בר דעת הוא. קהל הוא דבר חכם ואומר את האמת כמכלול. האינדיבידואל הוא בור במכלול כי דעתו מובנית על מגבלות הידע והטעם שלו. כותבים מתחילים מרגישים שהם חטאו ביצירת אומנות ומחפשים אישור מהסביבה שלהם לתחושות הזיוף והחטא. הם יעדיפו להאמין לביקורת רעה אחת מאשר שלוש ביקורות טובות. משום מה כותבים תופסים ביקורת רעה כאמת, וביקורת טובה כשקר. אחרי זה אנשים מתפלאים שהם לא מצליחים לכתוב. המלצה בביקורת: תתמקדו רק במה שטוב. רק במה שאהבתם. שורה, פסקה, סצנה. תנו כוח לאנשים לעשות את האומנות שלהם סביב מה שעובד. יעני תמיד תפרגנו בכנות על החלקים הטו...

תום חגי ודורון בן דוד בהקלטות לתסכית אני עובד יותר מהרגיל. הימים הופכים לעיסה של משימות קטנות וגדולות.  אני נוטה להגיד כן לכל עבודה שמזדמנות בדרכי. אני מסוגל לעבוד שעות ארוכות אך לאחרונה אני עובד שעות ולא תמיד ברור לי מה בדיוק התרחש. אני מרגיש שאני סוגר פינות והשעות עפות במהירות. אני מצליח לכתוב קצת. אני גם מאתגר את עצמי בתרגילי כתיבה וממש נהנה מזה. בעיקר אני לומד על הקונספט של עומק בסיפור. אני קורא ספר בשם "סיפורי הקנטינה של מוס אייסלי". אנתלוגיה של יושבי הקנטינה מהסרט תקווה חדשה מסדרת מלחמת הכוכבים.  אובי ואן קנובי ולוק סקיווקר שוכרים את שירותיו של האן סולו בקנטינה. הסצנה בסרט מראה שלל גדול של דמויות. והספר מספר את הסיפור של כל דמות במקום הזה. אני ממש נהנה מזה. משהו כל כך שולי מקבל הרחבה יוצאת דופן. ביימתי היום תסכית שכתבתי. דורון בן דוד ותום חגי הגיעו אלי לסטודיו וארז מעיין שהוא הדרמטורג שלי. עבדנו על התסכית כשעתיים היה מעניין ונחמד.  לאחר שסיימנו, נותרתי לבדי בסטודיו והבנתי שאני כבר לא במאי. לא משהו מיוחד שקרה. זה פשוט לא מעניין אותי להיות במאי. פעם חשבתי שאין דבר יות...

 נשים בצמרת מאת קאריל מליח רשף שתי בנות מעשנות סיגריה בים יולי: הפוליטיקלי קורקט פשוט עשה מחטף לאיכות נועה: מה? יולי: לטעם האישי. נועה: אני לא מבינה. יולי: עדי ביטי. נועה: כן. יולי: ראית את הקליפ נועה: ראיתי יולי: ואהבת? נועה: לא. יולי: גם אני לא.  נועה: זה מקדם את תרבות האונס. יולי: אה-הה נועה : מה? זה לא? יולי : לא אם תשאלי פמיניסטיות. נועה : מה הן אומרות? יולי : שזכותה של כל אישה להחפיץ את עצמה. נועה : באמת? יש שם אישה שאוכלים ממנה סושי יולי : אבל זו זכותה. נועה : ומה עם כל הבנים שרואים את זה יולי:  בדיוק. נועה : אז אישה יכולה לקדם תרבות אונס ואז זה לא תרבות אונס?  יולי : תלוי את מי שואלים. נועה : הלכתי לאיבוד. יולי : בדיוק. נועה : יולי, אני... יולי:  הפוליטיקלי קורקט. נועה : כן? יולי : עשה מחטף לאיכות. נועה : מה זה אומר? יולי : שזה סתם חרא קליפ. זה הכול. ח-ר-א! למי אכפת מכל השאר. למה פשוט אי אפשר להגיד על משהו חרא. בלי לדחוף לזה משמעויות. סתם. קליפ. חרא.  נועה : העולם השתנה. יולי : לא, נועה. משהו בנו השתנה. משהו בנו.

בקארטה יש אסכולה שמקורה באוקינוואה ששמה דגש על השאלה 'למה התנועה' ולא 'איך התנועה'  אם לא נשאל את השאלה 'למה' נשאר רק עם המילה 'איך.'  אני מרגיש הרבה פעמים כמורה שתלמידים בתחילת דרכם  מזדרזים לשאול איך ותפקידי כמורה הוא לשחרר את המילה איך ולהוביל אותם ללמה.  למה אתה כותב? למה את משחקת? כמורה למדתי שעלי להראות להם את האיך על מנת לפתוח להם את הדלת ללמה. רק התלמיד שיענה על הלמה יבין את האיך. אז כשהמורה עוזב,  התלמיד יוכל להמשיך.  השנה האחרונה הכריחה רבים לשאול את עצמם למה. אלה שנותרו ללא תשובה ברורה, נותרו אבודים ללא יכולת להשתמש ב'איך'.