לכתוב זה כמו לארח
לכתוב זה כמו לארח.
רוב הכותבים המתחילים מתקשים לשבת ולכתוב.
למה?
לכתוב דורש מאתנו לארח דמויות בבית או להתארח בעולמם. האם יש לנו כוח להתארח כל יום? האם יש לנו רצון לטפל באחרים ולשמוע את צרותיהם כל יום? להכיל רגשות של אחרים, זה תובעני.
ישנו רגע, שקשה לרבים, בו עלינו לפתוח את הדלת ולהגיד כנסו פנימה, מתחילים.
בהתחלה נפגשים לדייט. זה מסעיר, מעניין, לומדים להכיר. לאחר מכן, ממשיכים להיפגש. זה בילוי. יש רגעים נעימים, אבל שאלות על החיבור עולות ולעיתים אני נדרש למחויבויות (יחסינו לאן).
בהמשך עוברים לגור ביחד. זה כמו זוגיות. נחשפים לאמת ולכל הדברים הקטנים שמעצבנים. עלינו לקבל את הדמויות גם אם אנחנו רבים.
ובסיום אנחנו נפרדים וזה כואב. מה שמונע מאתנו לכתוב את הסוף.
לפעמים יש כימיה ממבט ראשון, אנחנו מבינים אותם. נהנים לבלות איתן. הן נוטעות בנו השראה.
לפעמים הן סיוט ואנחנו מתחרטים על המפגש.
דמיינו מסיבה. האם שני האנשים הראשונים הם אלה שאנחנו מסיימים איתם את הערב? לא בהכרח.
בכתיבה מותר לנו לשנות את הדמויות עד שנמצא חברים לארח. כאלה שהדלת תמיד פתוחה לרווחה למענם.
נכון, לא קל לארח. האמת יותר קל להתארח. ובמיוחד אחרי יום ארוך של עבודה, לשבת ולארח עשוי להיות קשה.
נסו להיפגש איתם לכמה דקות כל יום. רבע שעה זו ההמלצה שלי. נהנים בחברתם, תבטלו תוכניות ותישארו יחד.
והמשפט האהוב עלי:
אם החברים שלי לא אוהבים את מה שאני כותב, אני פשוט כותב חברים חדשים.
תגובות