בילי רגל עקומה / The cripple of Inishmaan

-

ההצגה "בילי רגל עקומה" עלתה בסטודיו לאומניות התאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין 2008
מאת מרטין מק'דונה
תפאורה ותלבושות: ניב מנור
מוסיקה: רוני פזהר
תאורה דנה פסלר
משתתפים: דני לשמן, מירב שירום, גליה פטילון, ליאור מיכאלי, ארז מעיין, ניר אברשי, מעיין פייזק, גור פיפשקוב'יץ וגיל יפרח.



עד החיוך האחרון - ביקורת אתר הבמה

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תפילת השחקן

-
תמונה
אני בוחן לבבות ויודע לעד יסורי לבטים של שחקנים היוצרים יש מאין תן לי כוח לעמוד מול ההשפלות, העלבונות המלחמות והאנטריגות קנאה, רכילות, צרות עין זלזול החברה, אדישות הקהל, טמטום הביקורת צער חברך בזמן ניצחון, שמחה לאיד בזמן מפלה והשכחה הכללית הצפוייה לך בעתיד בתמורה לעבודתך ולהישגך. עכשיו עלה לבמה!
המשך לקרוא

Blue Remembered Hills / נוף ילדות

-
תמונה
"נוף ילדות" (Blue Remembered Hills) תסריט שעובד למחזה המספר את סיפורה של קבוצת ילדים המבלה יום אינטנסיבי ביער אפל שטומן בחובו יופי, קסם ופחד. המחזה מתרחש באמצע מלחמת העולם השנייה, והילדים מושפעים מהוריהם וגם מטבע האדם האלים והתחרותי. בסופו של היום, מוצאים הילדים את הרוע הטמון בתוכם. המחזאי דניס פוטר הוא אחד התסריטאים הגדולים שקמו לטלוויזיה האנגלית, הצירוף של אינטליגנציה גבוהה במיוחד, אוזן נפלאה לדיאלוג האנושי, חוש דרמה, מקוריות אינסופית, וגם ניסיון חיים עשיר כל אלה הפכו אותו ליוצר חד פעמי. כתיבתו של פוטר בוטה אך מורכבת, ריאליסטית וגם פנטסטית, עמוקה, טראגית וגם קומית. בין עבודותיו של פוטר "Singing Detective" – הבלש המזמר, "מטבעות מן השמיים", "גופרית וצרי" ועוד. עלה בסטודיו לאומנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין 2007 מחזה:  דניס פוטר עיבוד ובימוי:  רועי מליח רשף תרגום:  בן לוין עיצוב תפאורה:  ניב מנור עיצוב תלבושות:  אהוד גוטרמן עיצוב תאורה:  יעקב סליב מוסיקה:  יניב לוי בהשתתפות שחקני שנה ג' : מני פלורנטין אלון אופנהיים שחר גריידי יאיר...
המשך לקרוא

מוקדש לשחקן אחד

-
תמונה
יום אחד שחקן ואני שוחחנו. "אני לא מצליח לנתח טקסט וכשחקן זה מאוד מתסכל אותי." הוא אמר.  הוא ביקש שאסביר לו על שיטת יאט/לאבאן, עצרתי אותו.  "תתחיל לקרוא ספרים" אמרתי לו "ספרים על משחק"  "אתה יכול להמליץ לי על כמה טובים?"  אמרתי לו שאני אכתוב על זה פוסט.    אתחיל בסיפור  - בתחילת שנת לימודי המשחק שלי קיבלתי רשימת מחזות ארוכה לקרוא ורשימה של מורים שצפויים ללמד אותי. לצד כל מורה נכתבה הטכניקה או המתודה שהוא צפוי ללמד אותי. אחד המורים עמד ללמד אותי את שיטת סטניסלבסקי - עבודת השחקן על עצמו.  לימודי המשחק החלו. כל מורה הציג את עצמו בשיעור וכעבור יומיים נכנסתי לשיעור עם המורה שילמד אותי סטניסלבסקי. לא עברו עשר דקות והבנתי שהמורה מדבר מילים שאין לי יכולת להבין, זה היה כללי, זה היה באוויר, זו בעיקר הייתה דעתו על עולם המשחק.  דבריו לא נראו לי קשורים לאבי תורת המשחק שחי לו ברוסיה לפני מאה שנה. המתנתי בסבלנות אולי אני אבין משהו בהמשך. אבל הדברים רק החמירו. התחלתי לשמוע משפטים כגון. "אתה לא יודע מה הפעולה שלך", "אתה משוטט על הבמה...
המשך לקרוא

הצגות לילדים - להוציא את המבוגרים? מי צריך חרוזים? למה דרמה שאפשר להשתגע? והצגת הילדים הכי טובה שראיתי.

-
תמונה
להוציא את המבוגרים הלכתי היום עם בתי בת השבע להצגת ילדים - ואחרי שההצגה הסתיימה עלו לי כל מיני שאלות לגבי הז'אנר של הצגות ילדים בארץ. אני לא נכנסתי לתחום הילדים כמחזאי. עזרתי בפיתוח הצגות ילדים, שיחקי באחת,  וכתבתי הצגת נוער אבל לא ביימתי או כתבתי הצגת ילדים. כאבא לילדות, צפיתי איתם בכל התוכניות החל מערוץ בייבי, טלטאביז, רחוב סומסום, בוב ספוג, ארתור, דורה, הכול. המסקנות שהגעתי אליהן שיש הרבה יותר חופש בטלוויזיה לילדים מאשר בתיאטרון. למה זה בעצם? אני חושב שבגלל שבתיאטרון ההורים הם אלו שקונים את הכרטיסים ובתכלס הם אלו שמעריכים את ההצגה. (כמו רכזות) בטלוויזיה ההורה מנותק מהילד והעיקר שהילד עסוק במה שקורה. האם כמו שמשאירים ילד בגן אפשר להשאיר אותו באולם תיאטרון עם שחקנים? לפני שנתיים או שלוש הייתי במלון הכול כלול בטורקיה, והיה שם מועדון ילדים שההורים היו שולחים את הילדים שלהם כדי שיוכלו לנוח. אני לא יכולתי לשלוח אותם כי הבנות שלי עדיין לא ידעו אנגלית אז הן הרגישו לא נעים. מה יקרה אם נשאיר את הילדים לבד עם שחקנים? הרי ילדים לא אומרים שקט... ילדים מגיבים. להצגה אין כללים, אלה המב...
המשך לקרוא

למה אני לא אוהב קריאות מבויימות ואיך זה קשור לציור שסבא שלי מסגר בחדר העבודה שלו.

-
תמונה
הייתי בקריאה מבויימת של מחזה שנקרא שהייה: שם זמני מאת שירי כפתורי. אני שמח שכותבים צולחים את הפעם הראשונה. אני אוהב לראות אותם מתקפלים במבוכה בפינת החדר, בזמן שקהל מקשיב למילים שבוקעות מהשחקנים. שמחתי בשבילה. זה היה מעניין. שמתי לב שכותבים חדשים, המתחילים את חיי הכתיבה הדרמטית שלהם, משתמשים באותם כלים. הם נופלים לאותן מלכודות. ככל שאני נחשף יותר לחומרים של תחילת הדרך, אני מבחין בתבניות חוזרות. זה לא מספיק מעובד לי במוח אז לא אפרט על זה. (אולי בהמשך  אני לא אוהב קריאות מבויימות. זה צורה לא מפוצחת. זה מוזר לי שקהל מגיע לחוות הצגה לא שלמה. בארץ יש בעיה רצינית של העדר פיתוח. מחזות לא מקבלים פיתוח או ליווי. בחו"ל - אנגליה, וארצות הברית בעיקר -  יש בעיה הפוכה:  פיתוח מורחב. (over development) שם, מחזה עובר עשרות הערות, קבוצות עבודה, המון אנשים נותנים את דעתם, ועושים קריאות.  לאחרונה החלה מחאה נגד הקריאות. קריאה כמוצר מוגמר מול קהל לא בוחנת באמת את ההצגה. זה יותר בוחן את המחזה כיצירה ספרותית. ולא כיצירה בימתית. אתמול ישבתי ושמעתי קריאה. למה שאני אבוא להצ...
המשך לקרוא