מה אני אמור לדעת עכשיו - מלחמה על תשומת לב (2)

 



   אם אני לא יודע מה קורה אז אני מנותק? ואם אני מנותק אז אני לא מוסרי? את השאלות אני שואל את עצמי במלחמה שלי על תשומת הלב שלי. אני מנסה לתת ליום שלי כמה שיותר משמעות ולכן אני קורא הרבה על הסחות דעת והמקום של הרשתות החברתיות ביום-יום שלנו. כתבתי כבר על כך שאני לא יכול לנצח את כל המוחות שמנתבים את הרשתות. עכשיו אני מתייחס לפן המוסרי של לא לדעת מה קורה.

    פעם כל החדשות היו חדשות ישנות. כאשר אדם היה שומע חדשה המקור שלה היה מן העבר. המרחק הפיזי היה גורם משמעותי, ככל שהיית רחוק יותר מהאירוע כך החדשה הייתה מגיעה באיחור רב יותר. מה שאומר שאדם היה מושפע אך ורק מהיום שלו. אנשים חוו את היום שלהם במלואו. 

    במאמר של ל.מ. סקאסאס הוא כותב ״אתה לעולם לא יודע באיזה חדשות תיתקל ואיך זה יערער לך את שארית היום.״ אם פעם הייתי הולך לאירוע משמח וכל היום שלי היה מושקע ביום הזה, היום זה לא ככה. היום אנחנו הולכים לאירועים שמחים עם החדשות שלנו ושל החברים שלנו, צרותינו, וגם צרותיהם של אחרים, גם מעבר לגבולות ארצנו. אני סוחב עם עצמי  כמות מידע שאני לא צריך וכל היום שלי הוא בליל של מחשבות על העולם. מחשבות שאינן קשורות אלי באותו רגע. 

    לפתוח היום רשתות חברתיות זה להמר על היום שלי. אני מסובב רולטה רגשית. אז למה אני עושה את זה? למה אני נותן לצונאמי היומי של המידע לשטוף אותי. האם אני צריך את זה? בסרט ״the social dilema” המוצג בנטפליקס נאמר שהגלילה מתוכנתת כך שהיא כמו גלגל מזל. אז אם אני בקזינו של תשומת לב לא פלא שאני מכור להימורים ובקזינו כמו בקזינו יותר מפסידים מאשר מרוויחים. 

    אני לא מתכוון להתנתק מהרשתות, אני לא יכול להתעלם מהרווח שהם נותנים לחיי, ואני לא מתכוון לעשות מרד חברתי וסוציאלי. (אולי בעתיד. אבל לא כרגע.) אז מה אני בודק? את האסטרטגיות שלי להמר על תשומת הלב ואיפה אני רוצה להניח את המטבעות שלי. 

    אחת הבעיות באסטרטגיה שלי - היא שקשה לי לא לדעת. חונכתי שלדעת זה חשוב. ידע הוא כוח. אני אוהב לדעת. אבל מה עלי לדעת? האם ספר יכול לעזור לי יותר במידע. התשובה כמובן כן ואוסיף ואומר שספר תמיד מקורו בחדשות העבר. כי אני קורא משהו שנכתב כבר. האם העיתונים והרשתות יכולים לעזור לי בידיעה. כן. אבל במידה מסויימת. אני משקיע ברשתות החברתיות זמן כדי לסדר את שטף המידע למיטב הצלחתי. אני משתדל לעקוב אחרי אנשים שבאמת מעניינים אותי. שיש להם מה להגיד. או שואלים שאלות. אני עוקב אחרי אנשים שמתעניינים באמנות, שפותחים דיון או מביעים דעות שמעוררות דיון. אני שם על מיוט אנשים שמטיפים בפייסבוק שוב ושוב את אותה הטענה. אין לי בעיה לשקוע בדעות אחרות משלי, אבל מהרגע שהטענה אינה מתחדשת ורק חוזרת על עצמה אז אין לי מה להמשיך לקרוא. ראלף וולדו אמרסון אמר שבכל הנוגע לקריאה הרבה סופרים שוקעים לתוך עצמם במהלך הכתיבה ואז הרעיונות דועכים. אני מוצא שזה אותו הדבר עם אנשים שלא מפתחים טענות ברשתות, הם מאבדים את הטענה שלהם בשחיקה וחזרתיות. הם משכפלים טענות וזה מתיש. 

    הבעיה המרכזית שאני חווה היא התחושה הלא מוסרית בלא לדעת. כשאני קורא ברשתות או בעיתונים מה קורה, אני קורא אותם כך שיש לי מחשבה נוספת מאחרוי המחשבה - אם לא אדע אני צריך להתבייש.  הרי לא יעלה על הדעת שאנשים נרצחו בצפון הארץ ולא אדע מזה, לא יעלה על הדעת שלא אדע מה שקורה באפגניסטן או בירושלים או בפוליטיקה. האם אני באמת צריך לדעת את כל אלה? האם יש בכלל טעם ברגע עצמו לדעת את זה?  הרי לפני מאה שנה אף אחד לא ידע את הדברים האלו ברגע שהם קראו? לרוב הם גילו את זה כעבור כמה ימים או אפילו שנים.  לפני שאני מותקף שאם היו רשתות חברתיות לא הייתה מלחמת עולם שניה או ראשונה או כל מלחמה. (אין הוכחות שזה נכון, אבל יש בזה הגיון) אני לא נגד המידע המהיר. הוא יכול להציל או למנוע המון דברים. אבל בימים אלו בהם אני לא יכול להסתתר מהמידע, והוא יגיע אלי, תסמכו עליו שהוא יגיע -עלי להיות עסוק בהתנתקות ממנו. להתנתק באופן מוחלט לא אצליח. את החדשות החשובות אני אקבל. הרי איך לא? אני גר בעיר לא על הר. אם אני מנותק - זה לא אקט לא מוסרי להיפך זה אקט מאוד מוסרי כי הוא מאפשר לי לשפר את תשומת לב למה שקורה בסביבה הקרובה אלי. האם כדאי שאדע מה קורה בעולם או שאבלה יותר עם המשפחה שלי? יש יגידו שזה לא מפריע אחד לשני. אבל אם אני בטלפון איך אני עם המשפחה? ואם קראתי משהו מטריד עכשיו איזה מן אבא אני אהיה באותו רגע. אפילו כתיבת המאמר הזה נקטעה בגלל הרשתות. 

    המשורר האמריקאי אודן מעלה שאלה חשובה שאני מנסה לשאול:

    במקום לשאול את עצמך ״מה אני יכול לדעת?״ תשאל את עצמך,״ מה ברגע הזה, אני אמור לדעת?״ 

    זו שאלה מהותית - מה אני אמור לדעת, כי אם אני כותב מחזה האם אני אמור לדעת מה קורה במקום אחר שאינו קשור לכתיבה שלי. אם אני בארוחת ערב משפחתית האם אני אמור לדעת מה קורה בארוחות ערב משפחתיות אחרות. זה נחמד לדעת אם אלו חדשות ישנות. בגלל זה אני עדיין שמח מאוד לפגוש אנשים שלא ראיתי הרבה זמן הסיפורים שלהם תמיד יהיו חדשות ישנות.

    ואסכם במשפט שמתאים - דברו איתי על חייזרים, על הקיום, על פוליטיקה, על מין, על החיים רק אל תשאלו אותי מה שלומי.

תגובות

Pitzik אמר/ה…
המחשבות הללו הן ההווה המוסרי והחברתי שלנו. מסכים בבהחלט

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אם החלטתם לכתוב מערכונים להלן כמה טיפים

הטכניקה להבנת המשחק הקומי.

מלחמה על תשומת לב

Blue Remembered Hills / נוף ילדות

כל אחד מאיתנו הוא מודל.