"חיים אחרים" שבה מפסטיבל בארה"ב עם 5 פרסי הצטיינות

-
ההצגה "חיים אחרים" בבימויו של רועי מליח רשף ובביצוע קבוצת נוער בסיכון משכונת התקוה חזרה מפסטיבל בינלאומי בוניס, פלורידה שבארה"ב.

ההצגה התקבלה בכבוד רב ולאחריה הגיעו מחמאות ושבחים רבים, ואף הזמנות לפסטיבלים נוספים ברחבי העולם.

בנוסף, זכתה ההפקה לפרסי הצטיינות בתחומים הבאים:

פרס מצוינות בתלבושות
פרס מצוינות בויזאליות
פרס מצוינות במוזיקה וסאונד
פרס מצוינות לאנסמבל לנוער
פרס שחקנית נוער מצטיינת – שני בן שמואל

מהביקורות:
"גולת הכותרת של הערב היתה ההצגה של המחזה המקורי "חיים אחרים"..."
"עם הומור מסוגנן ומצויין, הקבוצה סיפרה אגדה מודרנית..."

פרטים על ההצגה לחצו כאן

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אם החלטתם לכתוב מערכונים להלן כמה טיפים

-
תמונה
במידה וחשקה נפשיכם לכתוב מערכונים. כמה טיפים: חשוב לזכור –  בקומדיה המצב מתגבר על הגיבור מאפיינים רצון מינורי  / פער /  הדרדרות.  הדרדרות לחיה – האדם מתדרדר על הוולגארי – גסויות, פיפי קקי, הומור פיזי, סלפסטיק. הדרדרות לילד – האדם מגיב בצורה רגשית ללא פרופורציה לסיטואציה. הדרדרות למכונה – האדם מגיב כמו רובוט (ללא רגש כלל) לסיטואציה. לרוב קומדיות בנויות על שילוב של הדרדרויות ארץ נהדרת קיציס – מכונה אלי ומריאנו – ילד טל פרידמן – חיה / ילד (תלוי במערכון) ברלד – חיה. מונטי פייטון  משלבים את כל השלושה ובעיקר חיה / מכונה. סיינפלד ג'רי – מכונה איילין וג'ורג – ילד קרמר – חיה / ילד. לפני שכותבים מערכון כדאי לראות אם אתם יכולים לסכם אותו בשורה אחת. כמו כן לפי הבריטים כל 10 מערכונים יוצר 1 ראוי.אם החלטתם על כך מומלץ לטחון מערכונים באינטנרט. בעיקר כדי להגדיר מה עובד עליכם ומה לא כמעט כל מערכון נופל לאחת הקטוגוריות הבאות: סוגי מערכונים נפוצים 1. התגברות רעיון שמתחיל קטן ומתגבר, נגמר במימדים מגוחכים של אסון. 2. רשימות מערכון בו נתח משמעותי של הטקסט הוא ר
המשך לקרוא

מה אני אמור לדעת עכשיו - מלחמה על תשומת לב (2)

-
תמונה
      אם אני לא יודע מה קורה אז אני מנותק? ואם אני מנותק אז אני לא מוסרי? את השאלות אני שואל את עצמי במלחמה שלי על תשומת הלב שלי. אני מנסה לתת ליום שלי כמה שיותר משמעות ולכן אני קורא הרבה על הסחות דעת והמקום של הרשתות החברתיות ביום-יום שלנו. כתבתי כבר על כך שאני לא יכול לנצח את כל המוחות שמנתבים את הרשתות. עכשיו אני מתייחס לפן המוסרי של לא לדעת מה קורה.      פעם כל החדשות היו חדשות ישנות. כאשר אדם היה שומע חדשה המקור שלה היה מן העבר. המרחק הפיזי היה גורם משמעותי, ככל שהיית רחוק יותר מהאירוע כך החדשה הייתה מגיעה באיחור רב יותר. מה שאומר שאדם היה מושפע אך ורק מהיום שלו. אנשים חוו את היום שלהם במלואו.       במאמר של ל.מ. סקאסאס הוא כותב ״אתה לעולם לא יודע באיזה חדשות תיתקל ואיך זה יערער לך את שארית היום.״ אם פעם הייתי הולך לאירוע משמח וכל היום שלי היה מושקע ביום הזה, היום זה לא ככה. היום אנחנו הולכים לאירועים שמחים עם החדשות שלנו ושל החברים שלנו, צרותינו, וגם צרותיהם של אחרים, גם מעבר לגבולות ארצנו. אני סוחב עם עצמי  כמות מידע שאני לא צריך וכל היום שלי הוא בליל של מחשבות על העולם. מחשבות
המשך לקרוא

למה אנחנו שוכחים לשחק?

-
תמונה
מישהי נגשה אלי לפני מספר ימים והביעה את מצוקתה "אני לא מצליחה לנתח טקסט, אני יושבת מול הסצנה כבר כמה ימים, עוברת על כל מה שצריך, מחלקת ליוניטים, ביטים אבל עדיין אני לא מצליחה לפענח את הסצנה. אתה יכול לעזור לי?" הייתה לי רק תשובה אחת לענות לה. "ולשחק ניסית?" סטודנטים שוכחים לשחק, אני לא מדבר על acting, אני מתכוון ל playing. כשהילדה שלי משחקת בטבחית בחנות, היא לא עושה עבודת דמות. לא יושבת ליד שולחן ומחלקת ליוניטים. היא משחקת בשביל המשחק. רוב האנשים שמגיעים ללמוד משחק באים עם אותה הנאה בסיסית של משחק. צחוקים לחברים או בעבודה, ההנאה בהבעת רגשות והצורך בשיתופן, או סתם ההנאה בשינוי העצמי (להיות מישהו אחר), משחק שנעשה ללא מודע, מתוך הנאה ואינטואיציה של הבן אדם. המשחק  משול  בעיני לרגעים שבהם שיחקנו באימא ואבא, רופא וחולה ושאר משחקי ילדות, בסך הכול חובשים כובע ומדמיינים שאנחנו משהו אחר. אבל אז מגיעים לבית ספר למשחק, ומתחילה הרפתקאת המודעות. פתאום יש דיבורים על אמת, קול, טקסט, ומניעים פסיכולוגים וכל מורה רואה את העולם מנקודת מבטו האישית. ואחרי פחות משבוע ימים חדוות המשחק
המשך לקרוא

טלוויזיה מחורבנת

-
תמונה
אני לרוב לא רואה בטלוויזיה, אבל חג ואני לא בבית והטלוויזיה פתוחה. אז הנה השאלה במה הטלוויזיה החליטה להלחם?בילודה? ברווקות? בחיים עצמם? רותם אבוהב צועקת שילדים זה פח. עדי אשכנזי צועקת שילדים זה גיהנום. בין לבין פרסומות לסדרה בשם חיים של אבא, שאני לא יודע מה זה אבל בפרסומת אבות ששונאים את עצמם. אחרי זה המומחים מדברים על חתונה ממבט ראשון שאלוהים יודע מה התוכנית הזאת מלמדת אותי על העולם? וכולם נראים מפונקים, או עייפים, או משלים את עצמם.  אז מה קורה? מה זה הרעל הזה נגד החיים עצמם? ואני עוד לא מדבר על החדשות, שאחרי כמה שעות אתה משוכנע שאנחנו חיים בדיסטופיה, והכול ב hdr מוגזם ובמסך גדול. אני לא מתפלא מהסטרס של אנשים והמחשבות הקיומיות שתוקפות אותם. תפקידה של הדרמה הוא למצוא פתרונות לחיים. לא לערער עליהם. הערוצים הם כמו ילד בריון בכיתה שמורט לכולם  את העצבים.   אם הייתי רווק או הורה צעיר הייתי היום נכנס לפאניקה. כי לא משנה לאן אתה מסתכל אומרים לך שאתה טועה, שהחיים עצמם הם טעות, ובמבחן של הבחירות אתה נידון להיכשל.  הדתות מלמדות אותנו שהחיים הם סבל אבל ביכולתינו להתעלות מעליהם. בטלוויזיה רואים שה
המשך לקרוא

להצביע על דברים // לא חשבתי על זה // פריצה משחקית

-
תמונה
 אמנות זה להצביע על דברים לאנשים אחרים באמצעות מילים, תמונות.  מה שהיום משעמם וחסר ערך, ברגע שהצבעתם עליו, הוא מתחיל לקבל משמעות. ברגע שהצבעתם על משהו זרעתם נבט של השראה.  זה תרגול בתשומת לב.  התחלה נמצאת בכל מקום. מוזמנים להצביע גם ולשלוח (סתם סקרן על מה אנשים מצביעים)
המשך לקרוא

בית של דובים

-
תמונה
אתמול קראתי במגזין נשיונל ג'אוגרפיק כתבה על ביולוגית החוקרת  איך דובים בוחרים בית או משהו בסגנון. אבל הכתבה לא הייתה על דובים. היא הייתה על מה זה בית. הביולוגית מצאה את עצמה תקועה בבית בזמן המגפה והמחקר  שהיא עשתה על איך אימא דובה בוחרת מקום לגדל את ילדיה התערבב עם היותה תקועה בבית. לגמתי את הכתבה בשלוק.  בסופה מצאתי את עצמי מסתכל על הבית שלי. השולחן אוכל מלא בדברים, ניירות מחברות, שאריות של חפצים שלא מצאו מקום, בגדים על הרצפה. הכיור מלא. בקיצור בית של משפחה אנרגטית שחיה לה במדינת "אחר כך נמצא לזה מקום" ואז... ישבתי ובהיתי בבלגן ותהיתי לעצמי מה זה בית. עשרים דקות של בהייה בחלל הספיקו לי. קמתי ובמשך שעתיים ניקיתי את הבית. עכשיו אני מסתכל על הסדר ומודע שהבלגן יחזור. ואני יודע שלא אצליח לנקות אותו כל יום. ויהיו ימים כאלה וכאלה. כמו החיים שלי. אני מדמיין לצאת מהעיר,  ומדמיין להישאר בדירה שלי לנצח. אני מדמיין לחיות מתחת לכיפת השמים ומדמיין מערה ואני שואל - האם הדובים היו רוצים לגור פה במקומי או שמא היו מסתובבים ומחפשים מקום אחר?
המשך לקרוא