יאק אומר מו
תמונות מההפקה
תיאטרון-מחול, סמינר הקיבוצים
מחזה: רועי מליח רשף בשיתוף השחקנים
מחזה: רועי מליח רשף בשיתוף השחקנים
בימוי: רועי מליח רשף
תנועה: ענת כ"ץ
עיצוב חלל ותלבושות: ארז מעין
תאורה: זיו וולושין
עלתה בתאריכים 08.02.10 עד 25.02.10
הסיפור מאחורי ההפקה:
החל מאוגוסט 2009 ועד פברואר 2010 מצאתי את עצמי מבלה כמעט כל שבוע, לעיתים כל יום, בבית חולים. מטייל בין המסדרונות, מרופא לרופא, מבדיקה לבדיקה, ובעיקר יושב ומחכה בתור - בוהה- בקירות, בתמונות, בברכיים שלי, בתקרה, מדי פעם בשעון שלי ולרוב באנשים סביבי; באחיות, ברופאים, במנקים, בטכנאים, חולפים מהר, רואים אותי, לא רואים אותי, נוגעים בי, מדברים, במילים, מספרים, אותיות, נתונים רפואיים, חמש, שש, שבע, שתיים עשרה , הולכים, צועדים, אנשים מדברים על אנשים אחרים. אנשים מדברים עלי, איתי על אחרים, כולם מדברים, מספרים סיפורים , לעצמם או אחד לשני. ובתוך כל העיסוק הזה בחיים ובמוות, יש שגרה של בני אדם, כולם עם פני פוקר, בוהקים באור פלורסנט לבן. מנותקים לגמרי מהעולם שבחוץ, זה מרחב עם חוקים משלו, עם מילים משלו, עם שתיקות משלו כי הרגע שבו אדם נכנס לבית חולים זה כאילו הוא נכנס בחומות של עיר אחרת, מנותקת ממציאות חיצונית, המרחב משתנה, הזמן משתנה, חיים בתוך מסדרונות ומיטות וחלוקים, שמים לך צמיד על היד ומכריזים עלייך כאזרח מן המניין.
בית החולים אינו נמדד בערכים של רע או טוב, זה מקום אחר עם תרבות אחרת. תרבות של רופאים ואחיות. מה זה אומר אני עדיין לא באמת יודע.
ביקורת אתר 'הבמה' - מחול המסדרונות (צבי גורן)
העיר האחרת
רפואה ובתי חולים הם אחד הנושאים הזמינים בסרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה וגם, כמובן, בתיאטרון. בדרך כלל אלה דרמות, לפעמים מלודרמות, ופה ושם קומדיות וסאטירות. אולי משום שהמצב האנושי של מחלות, פציעות, כאבים וכיו"ב הוא הנפוץ ביותר. ודאי משום שהצורך לבקר רופא, לקבל מרשם, לחכות במסדרון לתורך, לך ושוב, המתן היום וחזור מחר הוא תרגיל הכושר המוכר של אלה שהקידמה בנתה בקרבתם מרכזי בריאות, בתי חולים, מרפאות, קופות חולים ועוד אטרקציות המתחרות על לבו, כליותיו, עיניו, שיניו, ובעיקר כיסו של האדם. חולה או בריא.
רועי מליח רשף נקלע שלא בטובתו אך לטובתו לבילוי כמעט שבועי, לעתים מדי יום, בבית חולים. כעדותו הוא נע ונד שם בין המסדרונות, בין רופאים ואחיות, בדיקות, ובעיקר מצא עצמו יושב ומחכה, "בוהה בקירות, בתמונות, בפלורסנט, בברכיים, בתקרה, בשעון".
הוא היה כרואה שאינו נראה למי שחלפו על פניו, לאלה שטיפלו, צילמו, בדקו, הנהנו בראש, רשמו משהו, לחשו זה לזה, התרחקו בדיסקרטיות, פטפטו בלעדיה על עצמם, על עמיתים, על רומנים זעירים, וכמובן על החולים. וכולם בעיקרו של דבר, מראשיתו ועד אחריתו עסקו בעניינים שנוגעים בחיים, כלומר גם במוות.
מי שנכנס בשערי עולם כזה יודע לספר בצאתו על חוויות מוזרות, מפתיעות, מה שמכונה אצלנו "קפקאיות". כשאדם כזה הוא יוצר, שחקן בנשמתו, מחזאי ובמאי בעיסוקו – וכזה הוא רועי מליח רשף – החוויות מתועלות מהר מאוד לעברה של יצירה. ובמקרה שלו עוד בטרם יבש הדיו על מסמך השחרור המיוחל מהרשת וממה שהוא מכנה "העיר האחרת" שבין חומותיה היה לכוד החל מאוגוסט 2009 ועד החודש.
את מה שראה בששת החודשים שלו שם, את המסלולים שעבר הוא זיקק למחזה סאטירי ייחודי "יאק אומר מוּ", שאותו הוא מעלה בימים אלה בבית הספר לאמנויות המחול של סמינר הקיבוצים עם תלמידי תיאטרון-מחול שנה ג'. העלילה – אם ניתן לכנות כך את מהלך ההצגה – מתארת בשנינות רכה את עולם המסדרונות של בית החולים מנקודת המבט של מי שיושב ומחכה לתורו.
לפיכך גם עיצוב חלל הבמה הלבנה, והתלבושות הלבנות-ירוקות-כחולות של ארז מעין משרת את העניין, ובסיוע התאורה הלבנה של זיו וולושין יוצר הוויה קפקאית למרות שמדובר בחלל פתוח ומואר. את המסדרונות הארוכים והמפותלים יוצרים פסי נורות זעירות הקבועים ברצפה.
הבימוי של מליח רשף יחד עם הכוריאוגרפיה של ענת כ"ץ הופכים את המשחק בעיקר למחוות פנים, גוף, זרועות וידיים, קולות מעובדים, לחישות, צחקוקים, בנוסח שהייתי מכנה אותו של דיילות מכירה, של פלצני חוכמה, ושל עיניים פקוחות במופגן למרות שאינן רואות דבר מלבד את עצמן ומעמדן.
16 תלמידות ותלמידים, מדויקים בתנועתם ובמחוות גוף וקול, משתתפים בהצגה המקסימה שרועי מליח רשף הצליח ליצור בתהליך מתוך מסדרונות הכאב המשוכללים ונמשך אל במה משובחת של תקווה.
ביקורת אתר 'הבמה' - מחול המסדרונות (צבי גורן)
העיר האחרת
רפואה ובתי חולים הם אחד הנושאים הזמינים בסרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה וגם, כמובן, בתיאטרון. בדרך כלל אלה דרמות, לפעמים מלודרמות, ופה ושם קומדיות וסאטירות. אולי משום שהמצב האנושי של מחלות, פציעות, כאבים וכיו"ב הוא הנפוץ ביותר. ודאי משום שהצורך לבקר רופא, לקבל מרשם, לחכות במסדרון לתורך, לך ושוב, המתן היום וחזור מחר הוא תרגיל הכושר המוכר של אלה שהקידמה בנתה בקרבתם מרכזי בריאות, בתי חולים, מרפאות, קופות חולים ועוד אטרקציות המתחרות על לבו, כליותיו, עיניו, שיניו, ובעיקר כיסו של האדם. חולה או בריא.
רועי מליח רשף נקלע שלא בטובתו אך לטובתו לבילוי כמעט שבועי, לעתים מדי יום, בבית חולים. כעדותו הוא נע ונד שם בין המסדרונות, בין רופאים ואחיות, בדיקות, ובעיקר מצא עצמו יושב ומחכה, "בוהה בקירות, בתמונות, בפלורסנט, בברכיים, בתקרה, בשעון".
הוא היה כרואה שאינו נראה למי שחלפו על פניו, לאלה שטיפלו, צילמו, בדקו, הנהנו בראש, רשמו משהו, לחשו זה לזה, התרחקו בדיסקרטיות, פטפטו בלעדיה על עצמם, על עמיתים, על רומנים זעירים, וכמובן על החולים. וכולם בעיקרו של דבר, מראשיתו ועד אחריתו עסקו בעניינים שנוגעים בחיים, כלומר גם במוות.
מי שנכנס בשערי עולם כזה יודע לספר בצאתו על חוויות מוזרות, מפתיעות, מה שמכונה אצלנו "קפקאיות". כשאדם כזה הוא יוצר, שחקן בנשמתו, מחזאי ובמאי בעיסוקו – וכזה הוא רועי מליח רשף – החוויות מתועלות מהר מאוד לעברה של יצירה. ובמקרה שלו עוד בטרם יבש הדיו על מסמך השחרור המיוחל מהרשת וממה שהוא מכנה "העיר האחרת" שבין חומותיה היה לכוד החל מאוגוסט 2009 ועד החודש.
את מה שראה בששת החודשים שלו שם, את המסלולים שעבר הוא זיקק למחזה סאטירי ייחודי "יאק אומר מוּ", שאותו הוא מעלה בימים אלה בבית הספר לאמנויות המחול של סמינר הקיבוצים עם תלמידי תיאטרון-מחול שנה ג'. העלילה – אם ניתן לכנות כך את מהלך ההצגה – מתארת בשנינות רכה את עולם המסדרונות של בית החולים מנקודת המבט של מי שיושב ומחכה לתורו.
לפיכך גם עיצוב חלל הבמה הלבנה, והתלבושות הלבנות-ירוקות-כחולות של ארז מעין משרת את העניין, ובסיוע התאורה הלבנה של זיו וולושין יוצר הוויה קפקאית למרות שמדובר בחלל פתוח ומואר. את המסדרונות הארוכים והמפותלים יוצרים פסי נורות זעירות הקבועים ברצפה.
הבימוי של מליח רשף יחד עם הכוריאוגרפיה של ענת כ"ץ הופכים את המשחק בעיקר למחוות פנים, גוף, זרועות וידיים, קולות מעובדים, לחישות, צחקוקים, בנוסח שהייתי מכנה אותו של דיילות מכירה, של פלצני חוכמה, ושל עיניים פקוחות במופגן למרות שאינן רואות דבר מלבד את עצמן ומעמדן.
16 תלמידות ותלמידים, מדויקים בתנועתם ובמחוות גוף וקול, משתתפים בהצגה המקסימה שרועי מליח רשף הצליח ליצור בתהליך מתוך מסדרונות הכאב המשוכללים ונמשך אל במה משובחת של תקווה.
תגובות