רועי מליח רשף

כותרות שמופרכות לאוויר - מחפשים את חנוך לוין הבא, את ברכט הבא, את הכוכב החדש הבא, הדבר החם בתאטרון. אי אפשר סתם לעשות דברים? אנא אפשרו לי להיות גרוע, בינוני, מפוחד. אני הלכתי לאיבוד בחיפוש 'הבא' שבתוכי, הפכתי חקיין של צורות אחרות. כתבתי רע, ביימתי רע ולא מתתי. יש לי עולם בראש שהוא שלי. עולם מלא שגיאות בעברית וחוסר יכולת להבדיל בין ימין לשמאל. אל תחפשו את הבא, חפשו את הנוכח, כל מגרעותיי חשופות בפניכם, קבלו אותן.

התאטרון מחפש סבסוד: קרנות, מתלוננים על חוסר אמצעים. רוצים תאורה, תפאורה, מוזיקה, מקרנים, עריכת וידאו, פנסים חכמים. זה כמו שאיש עשיר ילך ברחוב ויבקש תרומות מהעוברים ושבים. אחד הדברים הבסיסיים המבדילים את התאטרון מכל אומנות אחרת, הוא היכולת להסתדר בלי כלום על מנת לקיים אותו. לא פלא שאנשים אשר אינם חובבי תרבות שונאים כל כך את התאטרון ולא מבינים מדוע הוא מסובסד על ידי המדינה. (יש כאלו שיגידו "זה מסובסד זה?"). השאלה שעולה היא "מדוע  משלמי המסים נותנים לכמה אנשים לעשות אקספרימנטים במשחק?" כאשר עולה הצגה קהילתית, כל המשפחות, החברים ואנשי השכונה נוהרים כדי להשתתף באירוע, זאת לא הצגה, זו חגיגה מיוחדת. הם מוכנים לשלם, לשים מכספם ולממן את החגיגה הקטנה שנוצרה. יש הרבה צורות לתאטרון וכל אחד צריך את החומר שאליו הוא מתחבר. התאטרון הוא מושג רחב ויש לו הרבה צורות. אחת הצורות היא הצורה הפופוליסטית אשר נועדה לאנשים שרוצים מעט נחת אחרי יום עבודה.  (ההיסטוריה של התאטרון הוכיחה שאלו מרבית הקהל בעולם) אבל ישנה עוד צורה - תאטרון שנועד לאנשים שמחפשים משהו מעבר למה שהם רואים. זה מתבטא בתוכן...

האם מישהו אי פעם נכנס לחנות נעליים וביקש נעליים בחינם, או ישב במסעדה וביקש חשבון ידיד? האם המוכר בשוק מתנצל שהתותים יקרים? אדם משלם כרטיס שמחירו כפול מהרגיל כדי לראות סרט בתלת ממד, אבל לשלם לראות משהו חי בכל ממד אפשרי זה פסול? אנשים מתפרנסים מאנשים שמתפרנסים, לא? זה החוקיות. אנחנו משלמים על מה שחשוב לנו, נכון? האם להסיק מכך שהתאטרון לא חשוב לאף אחד? אם לא נתרום לאנשים הקרובים לנו אז למי נתרום? מדוע זה תרבות הוצאת הכסף שלנו כל כך לקויה?

למרות שיש לי עוד עבודה על המחזה, אני מוצא את עצמי חושב הרבה על התהליך שביצירה. על תהליך הכתיבה, על תהליך הבימוי. עד היום אנשים תמיד התעניינו בחדר החזרות שלי. אנשים ששכרו את שירותי, לביים. אנשים שקראו את החומרים שלי והביעו דעה. אמרו ככה וחשבו ככה והציעו מעולמם. והנה זו הפעם הראשונה שאף אחד לא נכנס לי אל חדר החזרות. העבודה שקטה. בונים, מעמידים שואלים שאלות. השחקנים משחקים. לומדים טקסט, נותנים למגבלות של המיזנסצנה והטקסט להעשיר את משחקם. ואני מתבונן בשקט. לא במאי לא מחזאי. לפעמים יש לי הרגשה כאילו שניהם לא נמצאים - הבמאי לא הגיע והמחזאי מת. ונותרתי רק אני כצופה מן הצד במשהו שנוצר מתוך תנועה בין המודע לתת המודע שלי. יצירה מתוך מודעות ביניים. לא פה לא שם. אני הקהל, אני יושב ורואה מחזה שהמוח שלי מקרין. יושב ורואה את אותו חלום. חלום לא מוחלט. חלום שנוצר מעומקים של ידיעה. כאילו הייתי בטיול שנתי של רוחות רפאים. אף פעם לא יכול לדעת אם אני מוביל או נשרך מאחור. באתי להיות קהל ביצירה שלי. לא אומן, אולי זו אומנות, לא יודע. לפחות כך אני יכול לראות יצירות שמורכבות מן המגבלות שלי. מחוספס ככל שזה - הרי ...

עוד מעט עולה ההפקה שלי "בינתיים ימשיך להיות פה קר". אני בכובעים של המחזאי והבמאי.   אנחנו עולים ב-28 בינואר. המחזה עדיין עובר שינויים. בינתיים אני מפרק ומפזר את התסכול והלחץ על סטטוסים בפייסבוק ובבלוג. החלטתי לאגד אותם לרשומה אחת כדי ליצור סדר בכל הכאוס מסביבי.   "לביים מחזה שכתבת זה כמו:1. לעוף כשאתה רוצה לישון. 2. לשחות בתוך שעון חול. 3 לחלום בזמן בישול ביצה. אבדן הזהות בין הבמאי למחזאי. סכיזופרניה. אני אחד ואני שניים. אנשים לומדים מילים שאתה כתבת, הולכים לאן שאתה מבקש. אם יש אלוהים אז הוא לפט דה בילדינג. "לא מצליח לכתוב!!! המחזה עולה עוד שלושה שבועות!!! וחסרות לי שלוש סצנות. ובנוסף הבמאי לוחץ עלי לשכתב (הבמאי זה אני). ואני יושב מול מסך המחשב ורואה את הקו הארור הזה מהבהב לי בוורד ומרוב תסכול הכנתי מרק שעועית אדומה וזה בכלל סימן למצוקה כשאני מתחיל לבשל! (מיומנו של מחזאי בפאניקה) נ.ב. לשחקנים שלי, אנא התעלמו מהסטטוס הזה." "סליחה אני מוחה! כבמאי לא ייתכן שתהיה כאן השפלה של אומנות הבימוי. זה שהמחזאי לא מבין את האחריות המוטלת עליו, ולא יכול לספק משהו...