הבמאי לא הגיע והמחזאי מת.

למרות שיש לי עוד עבודה על המחזה, אני מוצא את עצמי חושב הרבה על התהליך שביצירה. על תהליך הכתיבה, על תהליך הבימוי. עד היום אנשים תמיד התעניינו בחדר החזרות שלי. אנשים ששכרו את שירותי, לביים. אנשים שקראו את החומרים שלי והביעו דעה. אמרו ככה וחשבו ככה והציעו מעולמם. והנה זו הפעם הראשונה שאף אחד לא נכנס לי אל חדר החזרות. העבודה שקטה. בונים, מעמידים שואלים שאלות. השחקנים משחקים. לומדים טקסט, נותנים למגבלות של המיזנסצנה והטקסט להעשיר את משחקם. ואני מתבונן בשקט. לא במאי לא מחזאי. לפעמים יש לי הרגשה כאילו שניהם לא נמצאים - הבמאי לא הגיע והמחזאי מת. ונותרתי רק אני כצופה מן הצד במשהו שנוצר מתוך תנועה בין המודע לתת המודע שלי. יצירה מתוך מודעות ביניים. לא פה לא שם. אני הקהל, אני יושב ורואה מחזה שהמוח שלי מקרין. יושב ורואה את אותו חלום. חלום לא מוחלט. חלום שנוצר מעומקים של ידיעה. כאילו הייתי בטיול שנתי של רוחות רפאים. אף פעם לא יכול לדעת אם אני מוביל או נשרך מאחור. באתי להיות קהל ביצירה שלי. לא אומן, אולי זו אומנות, לא יודע. לפחות כך אני יכול לראות יצירות שמורכבות מן המגבלות שלי. מחוספס ככל שזה - הרי זה עולמי. זאת האספקלריא הפרטית שלי.  

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ניים דרופ - כשהאלים החליטו לרדת ולשחק עם בני האדם הם יצרו את הפרפורמנס.

מוקדש לשחקן אחד

אם החלטתם לכתוב מערכונים להלן כמה טיפים

נשים בצמרת (מחזה תגובה)

למה אנחנו שוכחים לשחק?

מלחמה על תשומת לב