אנשים מתפרנסים מאנשים שמתפרנסים, לא?

-

האם מישהו אי פעם נכנס לחנות נעליים וביקש נעליים בחינם, או ישב במסעדה וביקש חשבון ידיד? האם המוכר בשוק מתנצל שהתותים יקרים? אדם משלם כרטיס שמחירו כפול מהרגיל כדי לראות סרט בתלת ממד, אבל לשלם לראות משהו חי בכל ממד אפשרי זה פסול? אנשים מתפרנסים מאנשים שמתפרנסים, לא? זה החוקיות. אנחנו משלמים על מה שחשוב לנו, נכון? האם להסיק מכך שהתאטרון לא חשוב לאף אחד? אם לא נתרום לאנשים הקרובים לנו אז למי נתרום? מדוע זה תרבות הוצאת הכסף שלנו כל כך לקויה?



תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

Blue Remembered Hills / נוף ילדות

-
תמונה
"נוף ילדות" (Blue Remembered Hills) תסריט שעובד למחזה המספר את סיפורה של קבוצת ילדים המבלה יום אינטנסיבי ביער אפל שטומן בחובו יופי, קסם ופחד. המחזה מתרחש באמצע מלחמת העולם השנייה, והילדים מושפעים מהוריהם וגם מטבע האדם האלים והתחרותי. בסופו של היום, מוצאים הילדים את הרוע הטמון בתוכם. המחזאי דניס פוטר הוא אחד התסריטאים הגדולים שקמו לטלוויזיה האנגלית, הצירוף של אינטליגנציה גבוהה במיוחד, אוזן נפלאה לדיאלוג האנושי, חוש דרמה, מקוריות אינסופית, וגם ניסיון חיים עשיר כל אלה הפכו אותו ליוצר חד פעמי. כתיבתו של פוטר בוטה אך מורכבת, ריאליסטית וגם פנטסטית, עמוקה, טראגית וגם קומית. בין עבודותיו של פוטר "Singing Detective" – הבלש המזמר, "מטבעות מן השמיים", "גופרית וצרי" ועוד. עלה בסטודיו לאומנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין 2007 מחזה:  דניס פוטר עיבוד ובימוי:  רועי מליח רשף תרגום:  בן לוין עיצוב תפאורה:  ניב מנור עיצוב תלבושות:  אהוד גוטרמן עיצוב תאורה:  יעקב סליב מוסיקה:  יניב לוי בהשתתפות שחקני שנה ג' : מני פלורנטין אלון אופנהיים שחר גריידי יאיר...
המשך לקרוא

יום כתיבה לא טוב, כתיבת הצגת יחיד ועל השאלה למי לעזאזל הוא מדבר?

-
תמונה
יום כתיבה לא טוב. זה קורה וזה יקרה. ישבתי לכתוב מעשר בבוקר עד שלוש.  לא הצלחתי להצדיק מהלך של הדמות הראשית. אם אתה הולך לאיבוד ביער פשוט תחזור אחורה. אז חזרתי. ושוב הלכתי לאיבוד ואז חזרתי. ואז שוב הלכתי לאיבוד וכן הלאה.  זה הזמזום הזה של המחזה שמשגע אותי.. .ואני חייב. חייב למצוא אותו שוב. לפעמים שדברים לא מסתדרים לי אני משחרר ומחפש את ה-FEEL של המחזה. נותן לעצמי לכתוב משהו שנובע מהרגשה. משתחרר מהמילים: רצון וקונפליקט ועלילה ופשוט נותן לעצמי לצוף בתוך מלנכוליה פלסטית. אני והדמות הראשית שלי מסונכרנים עכשיו, שנינו לא יודעים מה לעשות, שנינו לא יודעים מה היא רוצה. אנחנו ב'מצב'. וכל מה שאני יכול לעשות זה לחקור את המצב באמצעות מילים. לשאול אותה שאלות. הדמות שלי עכשיו בדילמה. ובדילמות או במילים אחרות סצנות ריאקטיביות - אני חלש. פעם הייתי גרוע, היום אני חלש,  ככל שאני מתקדם אני משתפר. עדיין, לתת לדמויות לתהות במעין מצב צ'כובי ולעשות את זה מעניין - עוד לא מצאתי את המפתח. הבעיה שהמחזה הזה דורש את זה/ יצאתי מותש מסשן הכתיבה. מבואס. כתבתי אולי עמוד של משהו שאני יכול להיות מ...
המשך לקרוא

תפילת השחקן

-
תמונה
אני בוחן לבבות ויודע לעד יסורי לבטים של שחקנים היוצרים יש מאין תן לי כוח לעמוד מול ההשפלות, העלבונות המלחמות והאנטריגות קנאה, רכילות, צרות עין זלזול החברה, אדישות הקהל, טמטום הביקורת צער חברך בזמן ניצחון, שמחה לאיד בזמן מפלה והשכחה הכללית הצפוייה לך בעתיד בתמורה לעבודתך ולהישגך. עכשיו עלה לבמה!
המשך לקרוא

למה אני לא אוהב קריאות מבויימות ואיך זה קשור לציור שסבא שלי מסגר בחדר העבודה שלו.

-
תמונה
הייתי בקריאה מבויימת של מחזה שנקרא שהייה: שם זמני מאת שירי כפתורי. אני שמח שכותבים צולחים את הפעם הראשונה. אני אוהב לראות אותם מתקפלים במבוכה בפינת החדר, בזמן שקהל מקשיב למילים שבוקעות מהשחקנים. שמחתי בשבילה. זה היה מעניין. שמתי לב שכותבים חדשים, המתחילים את חיי הכתיבה הדרמטית שלהם, משתמשים באותם כלים. הם נופלים לאותן מלכודות. ככל שאני נחשף יותר לחומרים של תחילת הדרך, אני מבחין בתבניות חוזרות. זה לא מספיק מעובד לי במוח אז לא אפרט על זה. (אולי בהמשך  אני לא אוהב קריאות מבויימות. זה צורה לא מפוצחת. זה מוזר לי שקהל מגיע לחוות הצגה לא שלמה. בארץ יש בעיה רצינית של העדר פיתוח. מחזות לא מקבלים פיתוח או ליווי. בחו"ל - אנגליה, וארצות הברית בעיקר -  יש בעיה הפוכה:  פיתוח מורחב. (over development) שם, מחזה עובר עשרות הערות, קבוצות עבודה, המון אנשים נותנים את דעתם, ועושים קריאות.  לאחרונה החלה מחאה נגד הקריאות. קריאה כמוצר מוגמר מול קהל לא בוחנת באמת את ההצגה. זה יותר בוחן את המחזה כיצירה ספרותית. ולא כיצירה בימתית. אתמול ישבתי ושמעתי קריאה. למה שאני אבוא להצ...
המשך לקרוא

עד שלא תהפוך את התת מודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל.

-
תמונה
בתחום לימודי המשחק שלי כתלמיד וכמורה נתקלתי בקושי. המורים/בימאים/תלמידים היו מגדירים הכול דרך הפסיכולוגיה של הדמות (רצון פעולה מכשול ) ואז מחפשים דרך לבטא את ההגדרות האלו. אך להלן המכשלה, גם אם מצאתי דרך לבטא את ההגדרה עדיין לא ידעתי בדיוק מה עשיתי על מנת להביע את זה ואז מילים כמו חיבור, ניסיון חיים, רגשות עולות בחדר החזרות. הרגשתי שהמשחק שלי מבוסס על מזל ולא על משהו מדויק. אם אני לא יכול לחזור  על זה, אז אני לא בחדר חזרות.  חיפשתי טכניקה שתאפשר לי לנתח את עצמי ואת מה שאני עושה. טכניקה שתעורר את הצדקה הפסיכולוגית. הרי אני לא יכול לשנות נתון כמו "תגרום לה לאהוב אותך" אני יכול לשנות את דרכי הביטוי ואם אמצא את הפרמטרים שדרכם אוכל לחפש את ההגדרה, מי יודע אולי אמצא ביטוי להגדרה הפסיכולוגית ממקום גם לא צפוי אצלי. בלאבאן / יאט מצאתי לעצמי את הפתרון. פתאום שפה אנליטית, פשוטה להבנה ועם זאת בעלת עומק פילוסופי ופסיכולוגי נרחב התומכת (ולא מבטלת ) את המתודות האחרות. והבונוס הגדול, שאני יכול לעבוד לבד, גם בלי פרטנר, יש לי כלי שאני יכול לעבוד עליו לבד בבית. נתונים פשוטים שגם ילדים מביני...
המשך לקרוא

מיומנו של מחזאי בפאניקה.

-
תמונה
עוד מעט עולה ההפקה שלי "בינתיים ימשיך להיות פה קר". אני בכובעים של המחזאי והבמאי.   אנחנו עולים ב-28 בינואר. המחזה עדיין עובר שינויים. בינתיים אני מפרק ומפזר את התסכול והלחץ על סטטוסים בפייסבוק ובבלוג. החלטתי לאגד אותם לרשומה אחת כדי ליצור סדר בכל הכאוס מסביבי.   "לביים מחזה שכתבת זה כמו:1. לעוף כשאתה רוצה לישון. 2. לשחות בתוך שעון חול. 3 לחלום בזמן בישול ביצה. אבדן הזהות בין הבמאי למחזאי. סכיזופרניה. אני אחד ואני שניים. אנשים לומדים מילים שאתה כתבת, הולכים לאן שאתה מבקש. אם יש אלוהים אז הוא לפט דה בילדינג. "לא מצליח לכתוב!!! המחזה עולה עוד שלושה שבועות!!! וחסרות לי שלוש סצנות. ובנוסף הבמאי לוחץ עלי לשכתב (הבמאי זה אני). ואני יושב מול מסך המחשב ורואה את הקו הארור הזה מהבהב לי בוורד ומרוב תסכול הכנתי מרק שעועית אדומה וזה בכלל סימן למצוקה כשאני מתחיל לבשל! (מיומנו של מחזאי בפאניקה) נ.ב. לשחקנים שלי, אנא התעלמו מהסטטוס הזה." "סליחה אני מוחה! כבמאי לא ייתכן שתהיה כאן השפלה של אומנות הבימוי. זה שהמחזאי לא מבין את האחריות המוטלת עליו, ולא יכול לספק משהו...
המשך לקרוא