השחקן שצופה

צויר על ידי רפאל ג'ררדו הרננדז - Actor

כל אדם המתחיל את צעדיו בעולם המשחק עובר תהליך של שחקן - צופה - שחקן. אנחנו כילדים משחקים, מתמרנים את המציאות כאוות נפשינו. מחליפים זהות כדי להתאים לסביבה. יוצרים ומנפצים את הדימוי העצמי שלנו. חיים לפי מה שאנחנו מבינים עכשיו. קרובים למציאות (NEAR). תהליך ההתבגרות מחייב אותנו להתבונן בנעשה סביבנו, בגלל הצורך שלנו להשתלב בחברה אנחנו מתחילים ללמוד חוקים ועקרונות. מה מותר ומה אסור. אנחנו הופכים להיות צופים במציאות. עומדים מעט בצד וצופים, כשמרגיש נכון נכנסים פנימה ומשחקים. ילד משחק במציאות. הוא יכול להאמין במה שנרצה ואנחנו לא נשלול את זה. כמו כן יש לנו צופים רבים המנסים להגיד לנו כיצד אנחנו צריכים לשחק (הורים, חברים, מורים.) הם כמובן משחקים גם במציאות אבל הם כרגיל צופים במציאות אחרת ממה שהם משחקים בה. והם מנסים לחנך את הילד לשחק במציאות שהם לא ממש מכירים אבל היו מעוניינים לצפות בה. אנחנו למדים להיות צופים, מתבוננים, חוש הראייה שלנו עובד יתר על המידה ובלי שנשים לב אנחנו מפנימים צורות ותבניות של אחרים שאין להם קשר אלינו אלא רק מייצגים משהו בנו. לאחר תקופה ארוכה שבה האדם מבלה את זמנו בצפייה הוא מגיע ללמוד לשחק. לעתים כמורה זה מרגיש כאילו אני מעלה לבמה מישהו מהקהל. או יותר נכון זה מרגיש שמישהו מקהל עלה לי לבמה. כאשר עולה אדם מהקהל לבמה הוא מקבל חוויה, משהו לספר. הייתי שם, חוויתי כך וכך. אך אין זו עבודתו. הוא אינו מחויב לייצר את החוויה כי אם לספוג אותה ולשלם עליה כסף. השחקן אמור ליצור את התנאים המלאים על מנת שאותו צופה יחווה את החוויה הזאת. הצופה יבכה /יצחק - השחקן - ירגש / יצחיק. כמובן שמדובר במשהו שאינו טכני בלבד. הצופה מחפש בשחקן, חבר, מדריך, מישהו שיוביל אותו. אם אני אראה לילד שאפשר לקפוץ ולהשתולל הוא יבין שזה אפשרי. התלהבות ואנרגיה גוררת התלהבות ואנרגיה. עבודתו של השחקן אינה יכולה להיות מנקודת מבט של הצופה.

צויר על ידי רפאל ג'ררדו הרננדז - El comediante

ודבר נוסף אוסיף. שחקן הוא אדם המייצר תנועה בחלל. תנועה ווקלית, מחשבתית ופיזית. האנרגיה שנדרשת כדי לייצר תנועה, במיוחד דרמטית, היא גדולה. וזו מיומנות שצריך לרכוש. אנו חיים בעידן שבו דברים זזים בתנועה מהירה וחדה, במיוחד בעיר. אנו חיים בעידן שבו הטכנולוגיה מבצעת את התנועה בשבילנו. למשל בקולנוע ובטלוויזיה. תנועה המצלמה היא זו שמשפיעה על הצופה. לא השחקן. קלוז אפ ושאר אלמנטים הם תנועות של מצלמה. הצופה לרוב אינו מתייחס לתנועת המצלמה (כי תנועה משפיעה משמעותית על התת מודע של הצופה.) הצופה במסך מחפש את המוכר ולכן צריך פנים אנושיות מולו ולרוב נוטה להאמין שפנים אלו הם שהשפיעו עליו. זה הרי ידוע שהבמאי והעורך הם שחקנים המרכזיים של המדיה המצולמת. (חשוב לציין שחקנים שיודעים לייצר תנועה טובה יקבלו יותר צילומי מדיום ולונג משחקנים פחות טובים.) סטודנט צעיר מגיע ללמוד משחק לאחר שכילה את רוב זמנו בצפייה במדיה המצולמת. לכן איך אני יכול לצפות ממנו לדעת להניע חלל בקולו ובגופו? מעט המבינים את האומנות העתיקה של הבמה. אומנות שעדיין נחשבת נחשקת לעוסקים בה. אומנות שחיה 2500 שנה ואף יותר אך משום מה מרבית הלומדים והמלמדים בה מסתפקים בחומרים ותיאוריות של המאה האחרונה. (אינני מדבר על אומנות המחזה או תולדות התיאטרון כי על תולדות אומנות השחקן.) 

(רשומה לא גמורה)