מולטי טסקינג, עבד רומאי אחד וארגז כלים



"לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת הוא לא לעשות דבר" אמר זאת  פובליליוס סירוס, סופר בן המאה הראשונה לפנה"ס שכתב מחזות בלטינית ונהפך לבדרן ידוע ברומא העתיקה. ובאותה עת שחקנים היו עבדים. מי שיחליט לקרוא את את דבריו (כמובן אני ממליץ בחום) יכיר את מרבית המשפטים שלו. והסיבה שאני מעלה אותו מכיוון שאני חושב שכל משפט שכתב אפשר לקשר לאומנות המשחק. כמו המשפט "לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת הוא לא לעשות דבר" או כפי שאנו קוראים לזה במאה הנוכחית "מולטיטסקינג." אני מתבונן בסטודנטים למשחק סביבי ושואל את השאלה הבלתי נמנעת - כיצד אדם יכול ללמוד כאשר עליו להגיש כמה דברים במקביל? יגידו לי "הלוואי וכך יהיה להם בחוץ." (וכך גם אמרו.) ולכן אשתמש בעוד משפט של העבד - "שיא האומללות הוא להיות תלוי ברצונו של אחר." והרי זה מצב קבוע לשחקנים בראשית דרכם או לסטודנטים למשחק אשר מנסים לרצות מגוון רחב של מורים או לעתים כמו התאטראות המנסים לרצות מגוון רחב של קהל. אם אנחנו אומללים בניסיון לרצות אחרים ולא עושים שום דבר כי אנחנו כל כך עסוקים אז מה נותר לנו? 


מצד שני, גם אם נבטל את ה"מולטי-טסקינג." ונתעסק רק עם דבר אחד בימינו אנו, יקפצו מבקרים וטוענים ויגידו שיש פסול גם בשיטה זו. הרי כנגד זה יגידו שאף שחקן או אדם לא יכול לחיות לו יעשה רק דבר אחד. אז עולה השאלה כיצד אפשר להפוך שני דברים לדבר אחד? התשובה טמונה בעבודתו של השחקן. בהקשרים.  הרי שחקן מקשר בין גופו לנפשו, בין חייו לפעולה,בין חזרות להצגה, בין עצמו לקהל. הרי זה מקצוע של תקשורת. לכן על השחקן במיוחד העסוק ביותר, או הטרוד ביותר למצוא הקשרים לעשייתו ומטלותיו. וההקשר הוא לרוב עצמו. פעם ניגש אלי סטודנט למשחק ופרצופו מיוסר, הוא התלונן שאין לו זמן לעבוד על מונולוג. שאלתי אותו - מה אתה עושה בשיעורי תנועה? הוא ענה רוקד. ובזמן שאתה רוקד מה אתה לומד? לא הייתה לו תשובה. מדוע שלא תעשה את המונולוג שלך בזמן שאתה רוקד? בסופו של דבר מדובר בהתפתחות של אדם. עבודת השחקן של עצמו. כל פעולה שעשינו נשמרה אצלנו בתאי הזיכרון. כל עשייה, ספר, רגע, סרט, יכול להיות מקושר להתפתחות שלנו. 


למידתו של שחקן מבוססת על יכולתו הגדיל את ארגז פעולותיו. ככל שאדע לעשות יותר דברים, בדרכים אלו ואחרות אהיה שחקן טוב יותר. כמו כל איש מקצוע אכנס לחדר חזרות עם כלי ואדע להוציא את הכלי המתאים לסיטואציה. הרי כל איש מקצוע טוב נמדד על כליו ובחירתו בכלי הנכון לטיפול. בספר של סטיבן גרינבלט "להיות או לא להיות שייקספיר" מתואר כך "ראשית, השחקנים היו אמורים להיות מוזיקאים מחוננים, המסוגלים לנגן לכל הפחות על מגוון מרשים של כלי מיתר: ה'ציתר' דמוי הגיטרה. הבנדורה דמויות המנדולינה (בנג'ו) הקתרוס, וכינור הבס. שנית ציפו מהם שיהיו מסוגלים להלחם - או לפחות לחקות לחימה באופן משכנע - עם חרב ופגיון. באופן כללי היה עליהם לגלות ערנות וזריזות: בדרמה האליזבתנית יש לעיתים קרובות ריקודים, כמו גם קרבות וכל הצגה של מחזה, בין אם טראגי או קומי, הסתיימה בריקודים מורכבים. (אומנם יש להתאמץ מעט כדי להסתגל לרעיון ולדמיין את השחקנים ב'המלט' או ב'המלך ליר' מקרצפים את הדם מהבמה בסוף המחזה, נותנים ידיים ומבצעים סדרת צעדי ריקודים מסובכים, אבל זה מה שהם עשו.) ושלישית ציפו מהשחקנים ללבוש בגדים נאים... הכשרתו של שחקן אליזבתני: השחקנים היו אמורים להיות מסוגלים לחקות באופן משכנע את התנהגותם של אדונים וגבירות מהמעמד הגבוה." (עמ' 97 - 98) לא מדובר פה בכישרון אלא ביכולת. שחקנים היו אנשי מקצוע, עד היום הם אנשי מקצוע (רק שעכשיו שחקנים זה דבר נערץ, פעם היה זה מקצוע נחות.)  כל תנועה, הברה או מעשה שאנו עושים נכלל באוסף הפעולות שלנו וביכולת שלנו לבחור אותם ולממש אותם באופן משכנע על הבמה או מול המצלמה. כלומר גם אם שחקן מכשיר את עצמו לכמה דברים עליו לקשר את עשייתו אחת לשניה הכול למען מטרה אחת להגדיל את ארגז הכלים. מי ששיחק את המלט יכול לשחק את קוסטיה. זה כמעט אותו ארגז כלים. מבנה הפעולות כמעט זהה. מי שיכול לקשר, יחבר את חייו לאמנותו. ואחתום במשפט אחרון -  היום הוא תלמידו של אתמול.  



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הטכניקה להבנת המשחק הקומי.

מוקדש לשחקן אחד

הצגות לילדים - להוציא את המבוגרים? מי צריך חרוזים? למה דרמה שאפשר להשתגע? והצגת הילדים הכי טובה שראיתי.

אם החלטתם לכתוב מערכונים להלן כמה טיפים

אל תתנו להם מונולוגים - הטעות בלימודי משחק ואיך זה קשור ל- SELF DIRECTING

תפילת השחקן