עולמו של אדם אחד שישב בקהל

לו הייתם עומדים בתערוכה ומביטים בציור, בוחנים אותו ותוהים לגביו האם הייתם רוצים את הצייר שיעמוד לידכם? כיצד עלי לענות על השאלה הבלתי אפשרית - "איך היה?" או על מילה הנוראית "נהנת?". כיצד אדם יכול לבחון יצירה אמנותית במבחן השאלות האלו. הרי על שאלה של מילה אחת יש לרוב תשובות של מילה אחת. ובשאלות של מילה אחת או שתיים אין ספציפיות ובתשובות של מילה אחת או שתיים אין ספציפיות. הרי כל יצירה אמנותית מורכבת מהרבה מאוד דברים. יש דברים שאכן נהניתי מהם ויש דברים שלא.  לרוב הנאה, התעצמות חושים, קתרזיס, התרגשות מגיעים מתוך תת מודע. לכן כל עוד אני במודע כיצד אוכל ליהנות? ואני מודה, אני חוטא בעולם המודע. כמו כן אני עובד במקצוע כיוצר ומבצע, אני מודע לכל התהליכים של יצירה, לבעייתיות, לניצחונות לכישלונות, לבחירות, לקושי. ואי לכך כל יצירה מתחילה בעיני במחמאה. אך מחמאה זו שווה פרוטות לאנשים. לרוב אנו עיוורים לתהליך וכקהל לא מעוניינים בו. הרי אנו מקריבים את זמננו היקר, מוכנים להעלים מנוכחותינו על מנת ללמוד שיעור על החיים או להתבדר, אבל אני כאומן לא יכול להתעלם מהכוח והאנרגיה שנדרשים להעלות הצגה. לכן אני שואל את השאלה - מדוע לגשת לאדם ולשאול אותו איך היה או נהנת? האם אנחנו לא עושים לו עוול בכך. האם אנחנו מעמידים אותו במצב בלתי אפשרי. אומר פובליליוס סירוס "לעתים קרובות התחרטתי על דבריי אבל לא על שתיקתי." 

Seeing thoughts by artist Dave Rau

הרי כל תשובה, למעט התשובה שאותו אדם אונס אותי לקבל, תהיה שגויה. כולל גם שתיקתי. הרי אם נהניתי, אם חוויתי קתרזיס אז הייתי רץ ולוחץ את ידו של אותו האיש שהביא אותי למקום זה. (וכאשר אני רואה אנשים שחווים הצגות ברמה כזאת אני מקנא, לצערי אינני כזה.) מדוע לא לתת לי חופש וזמן להעריך יצירה אמנותית, הרי נדרש זמן לעכל מראות - מה נשאר בראש, מה עוזב את הראש, מה נשמר בזיכרוני ומה לא - עולם שלם של שאלות ודימויים פרוש לפני. גם כאיש מקצוע  עולה הקוטביות הטבעית של "לו היה זה בידיים שלי, מה הייתי עושה בזה?" אני לא רוצה לאכזב אדם אשר הופיע זה עתה על הבמה, וגם אם יש לי דברים טובים להגיד לו אקח את הזמן על מנת שאוכל להודות לו באופן אישי ולא להשחיל מילה בין מחמאות ותודות. אני מוריד את כובעי אל מול כל לוחמי הבמה ולכל אחד ואחת שזה עתה הופיעו אומר תודה בצורות הראויות של מחיאות כפיים ולעתים גם כמילה. אך אנא, כמו שמחשבותיו של השחקן הן סודו הפרטי כך גם מחשבותיי, ועולמי. אל תאלצו אותי לשקר ואם ארצה לומר את האמת אגש ואומר אותה. כמו כן אם תרצו את דעתי אנא תנו לי זמן לשקול את מילותיי, לבחון את מחשבותיי ואשמח לתת מעולמו של אדם אחד שישב בקהל.