להרחיב את הגדרות התיאטרון

כשאני צופה בהצגה אני יודע שמה שמשעמם אותי בעיקר זה המשחק. יש לנו כתיבה מעניינת בארץ, גם הבימוי מצליח לעיתים להפתיע. אבל משהו בתפיסת המשחק לא השתנה. הוא תקוע אי שם במעמד של זיוף. והזיוף הזה יוצר קיר רביעי, גם אם השחקנים והבמאי פורצים אותו במודעות. כלומר אני כקהל יושב מנותק ומשתעמם.

אני רגיל להשתעמם וברגע הזה,שקורה די מהר בחמש דקות הראשונות, נוצר בי רצון עז שהכול ייגמר ואני אחזור לעולם שלי. לאמיתי שלי.   החושים שלי מחפשים בנואשות את הרגע האמיתי, כאן ועכשיו, בלי כל ניסיון להרשים. כלומר אני יושב וממתין שמשהו יתפח מולי. אני עושה זה בכל הצגה, אני כבר מיומן. ולכן הרבה פעמים אני בוהה בפנסים או בקהל או בצוות הטכני. כי את הזיוף אני רואה על הבמה. אני רואה שעבדו עליו היטב. אבל יש פעמים שהשחקן או במקרה הזה השחקנית / פרפורמרית  הופכים להיות הכלי שמחזיק את אותה אמת, אנושית לא מתיימרת. חיים שייתכן שתפרוץ מהן דרמה. ואין ניסיון להתחנף ובעיקר אין ניסיון להרשים אותי. נותנים לי להמתין בשקט, בזמני האישי ואז אותו הזמן מתאחד עם מה שקורה על הבמה.  ובעיני, המתווך העיקרי, כדי שאצליח   - הוא השחקן. ולכן לדעתי הוא החשוב ביותר.
 כל אמן מעביר את אומנותו מחוץ לו. צייר וציוריו, מוזיקאי לכלי הנגינה מחזאי ובמאי מעבירים לשחקנים. אך לשחקן יש רק את עצמו. כלומר עליו לעשות חיבור לעיתים בלתי הגיוני בין הגוף שלו והסיפור שלו. וכאשר זה  מתמזג, כאשר השחקן מצליח לחבר משהו אישי נעלם בתוכי הצורך לחפש את מה שאמיתי בסביבה הפרטית שלי , זה פשוט מולי. מישהו עושה בשבילי את העבודה.

גבריאל גרסיה מרקס אמר ,שבגיל 19 חבר שלו הביא לו לקרוא את הגלגול של קפקא. וכשהוא קרא את השורה הראשונה. שגרגורי סמסא הפך לשרץ ענקי. הוא היה המום ואמר ״לא ידעתי שאפשר לכתוב ככה״. אנחנו כשחקנים, בימאים, ומחזאים צריכים לראות ולחוות כמה שיותר הצגות שמתקשרות אחרת כדי שנתקדם ולא נשחזר צורות קיימות. עלינו להפסיק לנסות להרשים או לחפש את הזהות שלנו בצורות שהיו אלא להשתמש בהן רק כדי להגדיר באמת את עצמינו. וכאשר זה קורה אני זוכה להרחיב את ההגדרה - תאטרון.

אני ממליץ בחום על הצגה זו.