מהו משקל (weight) ?

נתחיל בכך שנפריד בין משקל הדברים שנאמרים, כלומר גודלה של הדרמה במחזה.  למשקל משחקו של השחקן כאשר הוא עובד. אין מדובר כמובן במשקל הסגולי של הדברים. כי הרי למילים אין משקל סגולי אלא רק האנרגיה שאנו נותנים למילים ובכך נוצר להן משקל בחלל. ניקח לדוגמא כוס נייר - משקלה האמיתי קטן, אם זאת אדם צמא שחיפש כוס למזוג לו מים ירים אותה באנרגיה שתתן לה משקל רב, במשחקו תהפוך כוס קטנה ללא משקל לבעלת משקל רב כאילו כל העולם נמצא בתוכה. אי לכך משקל הוא האנרגיה שאנחנו מעבירים לאובייקטים, תנועות ומחשבות (מילים).
כדי שהשחקן יוכל לתת משקל לדברים הידוע גם כ״כוונה״ עליו להכיר את שני הצדדים של המשקל.

משקל חזק (strong) אנרגיה חזקה, מתפרצת או כבושה, משתלחת או פנימית של הדברים. לדוגמה לחטוף את כוס הנייר או למחוץ אותה.   

משקל קליל (light) אנרגיה קלילה שמאפשרת לדברים להיות בעלי יחס קליל כמו להרים את כוס הנייר כבדרך אגב. 

המשקל הכבד או החלש אינם אקטיביים ואינם מתקשרים עם הקהל.

המשותף למשקל חזק ולמשקל קל הינו היכולת של השחקן לבצע אותם בהרפיה ומתוך שחרור. כדי לזנק עלי להרפות את גופי וכדי לקחת משהו כבדרך אגב עלי לדעת מה מידת האנרגיה הדרושה כדי לתת לזה עדיין תחושה אסתטית ולא חלשה.

מיכאל צ׳כוב כותב בספרו ״אל השחקן״ 

בשעה שהנך משחק, תנועתיך הכבדות ודיבורך הבלתי גמיש מסוגלים להשפיע באופן מדכא על הקהל ואפילו לדחותו. כובדו של השחקן הוא כוח בלתי יוצר. על הבמה הוא יכול להתקיים רק כ״נושא, אך לעולם לא כאופן משחק. ״קלות המגע עושה את האמן יותר מכל״ במילים אחרות אופייך על הבמה יכול להיות כבד, בלתי גמיש בתנועותיו ובלתי הגוי בדיבורו, אך אתה עצמך, כשחקן, צריך להשתמש בדרכי הבעה רק בקלות ומתוך שחרור. אפילו את הכובד עצמו צריך לשחק בקלות ותוך שחרור. עלינו  ללמוד להבדיל בין מה אנחנו משחקים (הנושא, הדמות) ובין איך שאנחנו עושים  זאת (הדרך, אופן המשחק). הקלות משחררת את גופך ואת נשמתך; על שום כך היא קרובה יותר אל ההומור. יש שחקנים הבוחרים בגישה כבדה אל ההבעה ההומוריסטית, למשל פניהם מתאדמים, הם מעוותים את גופם ולוחצים על נימי קולם - ואף על פי כן הצחוק אינו נשמע בקהל. שחקנים אחרים משתמשים באותן מידות כבדות, אך עושים אותן בקלות ובעדינות ומצליחים מאוד בעשייה זאת. לדוגמה ליצן הנופל על רצפה בכל כובד משקלו אך עושה זאת בקלות פיזית עד שאינך מתאפק אלא לצחוק. דוגמה טובה מאוד הוא צ׳רלי צ׳פלין. ״

אין אדם שאין לו משקל. כאשר אומרים לשחקן שאין לו משקל לדברים. לרוב מציינים בפניו שמשחקו א) כבד, כלומר הוא מתאמץ מדי לייצר את משקל הדברים של הדמות. או ב) שאין הוא יודע לפרש את עבודתו בקלות הנדרשת כדי לחשוף בפני הקהל  את משקל הדברים גם אם הם חזקים ומתפרצים.

כל שחקן צריך לדעת לייצר אנרגיה חזקה ואנרגיה קלילה בקלות. עליו לעבוד בשני מישורים האחד של הדמות, כמה אנרגיה היא משתמשת להשגת המטרה שלה, והמישור השני כיצד אוכל לבצע אתת זה בקלות ומתוך שחרור. כאשר מיומנות זו נרכשת על ידי השחקן הוא הופך לווירטואוז, הקהל מתרשם מיכולתו הגבוהה לשלוט באנרגיה שלו, הפנימית והחיצונית, ובכך הופך את יצירתו למתקשרת עם הקהל בצורה הטובה ביותר.

העבודה על מיומנות השחקן לייצר משקלים בקלות עוברת דרך עבודה על החושים. דמיינו עוגה. ניתן לאכול אותה בקלילות ונדרשת מידת אנרגיה מסויימת כדי לאפשר לדבר לקרות. ואפשר שהטעמים שלה כל כך חזקים שאנחנו נאנחים ובולסים ממנה עוד ועוד. את שתי הצורות הללו אנו נדרשים לעשות בקלות ובאופן אסתטי.

אסכם במשפט הבא: 

את הקשה עלינו להפוך לקל ואת הקל לאסתטי - זו ההגדרה של כל תהליך אומנותי.