רועי מליח רשף

הסופר ריצ'רד פרייס אמר שהצורך של האמן לבלוט לא נובע מיהירות וגאווה אלא מהחלטה נואשת. אני סוחב את האמירה הזאת כאזיק אלקטרוני המחובר לגופי. האזיק מצפצף כל פעם שאני מנסה לבלוט. אני מקנא באלה שאין להם את הצורך הזה. ויש כאלו לא מעט.  כאשר בני נוער אומרים "כשאהיה גדול, אני רוצה להיות מפורסם." הם אומרים תראו אותי, תשמעו אותי. הרשתות מאפשרות לנו לבלוט מעל הרגיל. קשה שלא לזלזל בזה. כשאנחנו צורכים התבלטות של מישהו אחר (ריקה מתוכן ) אנו לרוב מזלזלים בזה. לעומת זאת, כשאנחנו מתבלטים, זה כשר לחלוטין. ועדיין, כך או כך, זו החלטה נואשת. עוד לא שמעתי מישהו אומר "וואו, איזה כיף ביליתי בשעה האחרונה באינסטגרם."  זה צורך ולכן נובע מנואשות.  כאשר אני בולט אני מרגיש טוב. זה מניע אותי לכתוב, לפרסם. אני לא מתכחש לזה שבחרתי ייעוד שדורש התבלטות. אם מסתכלים על הטבע להתבלט זה יסוד מרכזי בהמשכיות. הזכר המנופף בנוצותיו כדי להשיג נקבה. הפרח המושך דבורים, הפרי מושך ציפורים וכו'. המרכיב הזה קיים בכל מקום.  כמובן שהוא לא הכרחי לכולם. לא כל דבר בטבע משתמש בכלים האלו. השאלה שאני שואל, (ומוצא אות

ישבתי לצפות בסרט קונג פו. אחדות הגיבורים . מצאתי סוג של נטפליקס סיני שאפשר לראות בו סרטי קונג פו בחינם. בתוכי יש כמיהה להיות כמוהם. פחות מעניין אותי הקונג פו. יותר מעניין אותי שהוא יושב ושותה תה באיזה חווה סינית והוא מבין בכל מיני דברים ולא אכפת לו ללכת מכות. אני לא רוצה ללכת מכות. זה כואב ולא תורם. אני יותר בעניין שהוא לא מרגיש מאוים מהחיים.   אני אוהב בסרטים של הסינים שהם מקדשים את המסורת שלהם. תמיד אנשים מבחוץ מנסים לרמות, להפיל ולהרוס את התרבות הסינית.  בסוף הסיני מנצח. הוא שמר על הערכים הסינים שלו ולא התקפל. אם החרדים היו יודעים אומנות לחימה אז בטוח היינו עושים סרטי קונג פו עם חרדים.  בבוקר ישבתי לכתוב.  כתבתי סצנה של 400 מילים. וכל הזמן שאני כותב אני מרגיש שזה לא עובד. אני רוצה להאמין שבגלל שכתבתי לא מעט בחיי, אני יכול להרשות לעצמי להיות חמור עם הכתיבה שלי. מצד שני זו גם יכולה להיות הצדקה לקול הביקורתי ואני משלה את עצמי. הכול פתוח.  בלילה חזרתי לסטודיו שלי. רציתי לכתוב עוד. שמתי לי מוזיקה ברקע ( אני בעיקר שומע ג'אז שקט כשאני כותב) והתחלתי לכתוב. החלטתי לנסות להעתיק מעצמי. כלו

ישנתי מוזר, נרדמתי על הספה תוך כדי קריאה. בבוקר התעוררתי מוקדם. ניסיתי לגנוב כמה שיותר דקות שינה, אבל רעשי הזום שבקעו מהמחשב של בתי עקרו אותי מכבלי השינה. אני פותח כל בוקר בשגרה זהה. אני קם, מכין לי קפה ומתיישב לקרוא ספר בין חצי שעה לשעה. אני מקיים את השגרה הזאת כבר כמה שנים.  בדרך לסטודיו האזנתי לספר של ג'ודי פיקו " צעד קטן גדול". הספר הזה מאוד מרשים. זמן ארוך בחיי לא אהבתי לקרוא ספרות מסחרית שנכתבת על ידי נשים. יש מעט מאוד סופרות שאני נהנה לקרוא. אורלי קסטל בלום היא אחת האהובות עלי, במיוחד דולי סיטי. לאחרונה התחלתי לקרוא ספרים של כמה סופרות - נורה רוברטס, ג'ודי פיקו ועוד (שאני לא זוכר את שמן). כמחזאי הרבה יורת טוב לקרוא סופרות מסופרים במיוחד בתחום המסחרי. גברים כותבים על חטיפות, היעלמויות, ואילו הנשים כותבות גם על כל אלו אבל מקום אחר. ממקום יותר ריאליסטי. הן משקיעות יותר עומק ברגש ובדמויות עצמן. לי כמחזאי זה ממש מתנה. לכן התחלתי גם לשוטט לז'אנרים פחות שגרתיים בקריאה שלי. אני לא מכריח את עצמי לסיים ספרים אבל יש סופרות שמצליחות בעזרת מילים לשאוב אותי פנימה עמוק. 

היה לי שיעור מחזאות בבוקר. לימדתי איך בונים תמה דרך קונפליקט פנימי. היה שיעור טוב ומעניין. יש בזה המון מקום לפיתוח ואני אישית מאוד אוהב לכתוב דרך הפילטר הזה. אני צריך להתחיל להעביר את השיעורים  האלה לכתב. אני עדיין חושב על רעיון לכתוב ספר למחזאות. סיימתי לקרוא את הספר של סטיבן קינג "מר מרצדס" זה ספר פשוט פנומנלי. המשכתי ישר לקרוא את הספר השני בטרילוגיה " כל המוצא זוכה".  קינג בונה בספרים האלה מהלכים עלילתיים מעולים. החלטתי לנסות לשחק עם המבנה שלו במחזאות ולראות מה יוצא. עשיתי את זה בלילה מאוחר וראיתי כמה הבנייה של קינג יעילה. הוא משתמש בטכניקה פשוטה מאוד שרבים אחרים משתמשים בה . הוא מנכיח את האויב בתחילת הסיפור ומיד אחריו את הגיבור. כקורא אתה מודע לכך שיש עוד זמן עד שהם יפגשו ואתה מחזיק מתח. והוא יודע להשהות את המתח הזה. הדמויות אצלו לא ממהרות והמתח הזה מצטבר וגורם לי לדהור קדימה בקריאה.  קיבלתי היום את החיסון השני של הקורונה. אני מקווה שזה יעזור. בלי קשר לחיסון, כואב לי הצוואר כבר כמה ימים. אולי כי אני מתוח, אולי כי אני כותב הרבה, אני לא יודע.  אני כבר שבעה חודשים