30 בינואר 2021

הצעד הנואש של האמן להתבלט כדי לספר את סיפורו

הסופר ריצ'רד פרייס אמר שהצורך של האמן לבלוט לא נובע מיהירות וגאווה אלא מהחלטה נואשת.
אני סוחב את האמירה הזאת כאזיק אלקטרוני המחובר לגופי. האזיק מצפצף כל פעם שאני מנסה לבלוט. אני מקנא באלה שאין להם את הצורך הזה. ויש כאלו לא מעט. 
כאשר בני נוער אומרים "כשאהיה גדול, אני רוצה להיות מפורסם." הם אומרים תראו אותי, תשמעו אותי. הרשתות מאפשרות לנו לבלוט מעל הרגיל. קשה שלא לזלזל בזה. כשאנחנו צורכים התבלטות של מישהו אחר (ריקה מתוכן ) אנו לרוב מזלזלים בזה. לעומת זאת, כשאנחנו מתבלטים, זה כשר לחלוטין. ועדיין, כך או כך, זו החלטה נואשת. עוד לא שמעתי מישהו אומר "וואו, איזה כיף ביליתי בשעה האחרונה באינסטגרם."  זה צורך ולכן נובע מנואשות. 




כאשר אני בולט אני מרגיש טוב. זה מניע אותי לכתוב, לפרסם. אני לא מתכחש לזה שבחרתי ייעוד שדורש התבלטות. אם מסתכלים על הטבע להתבלט זה יסוד מרכזי בהמשכיות. הזכר המנופף בנוצותיו כדי להשיג נקבה. הפרח המושך דבורים, הפרי מושך ציפורים וכו'. המרכיב הזה קיים בכל מקום.  כמובן שהוא לא הכרחי לכולם. לא כל דבר בטבע משתמש בכלים האלו. השאלה שאני שואל, (ומוצא אותה טיפשית תוך כדי כתיבה) האם פרח, המשתמש ביופיו, נואש? התשובה היא כנראה לא. 
האיזון שיש ברצון להתבלט מתבטא בזמן שאנו משקיעים ביצירה (בלא להתבלט.) כמה זמן אני מוכן להשקיע מזמני על מנת לייצר תוכן שיבליט אותי?  הרשתות מציעות לכל אדם להדביק את הפנים שלו על מסך של מישהו אחר.  אנחנו רק נשקר לעצמנו שזו אמנות. זה אולי גירוי. זה לא לבלוט כאמן.  אמן ניזון גם מהעבר שלו - מהיצירות שלו. מההווה שלו - תהליך היצירה שלו והעתיד שלו - החזון שלו, התאוריות שלו. אנשים שעושים סטורי אינם משאירים מאחוריהם כלום. האם זה רע? נגיע לזה עוד מעט. 
רוב האנשים עסוקים בהתבלטות בלבד - כמו חנות שתתעסק בעיצוב השקית יותר מבאיכות הבד או התפירה. אין בזה פסול מבחינה אומנותית. אלו נקראים משפיעני רשת. לאלו יש התמודדות מנטלית קשה, השונה משל האומן. אם הם מפסיקים הם לא קיימים. אם תוקף אותם הרצון להפסיק, הם נעלמים אל מול האמן שיצירותיו נשארות אחריו. 
במנזרים יש נזירים מציירים מנדלות גדולות ולאחר כמה ימים מוחקים את המנדלה. כדי לבסס את עקרון הארעיות. רגע אחד יש, רגע אחד אין. כשאני מתבונן בסטורי של מישהו אני חושב שאולי משפיעני רשת או מתעדי רשת הם כמו הנזירים של המנדלה. הידיעה שזה נמחק מעורר הערכה בעיני. אבל אני נותר אדיש לחלוטין לתופעה הזאת. אולי קוראים לזה סטורי אבל יש שם מעט מאוד סיפור. 

יש לי כשרון לזכור מידע לגבי העתיד. אני לא טוב לזכור רגעים בחיי. (אולי בגלל זה אני לא חושב שהיום יום לי מעניין.) אני אדם עם מעט מאוד זיכרונות, כמעט. כאמן הנואשות שלי מתבטאת בכך שאני צריך שהיצירה שלי תישאר לאורך זמן. זמן הוא המבחן האמיתי של הרלוונטיות של האמן. אבל לא רק האיכות של היצירה אלא גם הנראות / שיווק שלה לאורך זמן. היום לאמנים יהיה קשה יותר להיות נצחיים. 
בספר של סטיבן קינג כל המוצא זוכה. מורה לספרות מסביר לילדים את הקונספט של "זה מטופש" המחשבה שעוברת לילדים כשמכריחים אותם לקרוא קלאסיקות וכל מה שיש להם להגיד זה thats stupid. ואין מה לעשות בנידון. 
זה גורם לי לחשוב על ההתרחקות מאמנות עמוקה ורצינית של הרבה מאוד יוצרים צעירים. דור שלם של אנשים מעדיף לעשות שטויות ברשת ולהתבלט באופן רגעי. (בדיוק כמו שעשיתי כנער. עשיתי שטויות כדי להראות שאני מגניב לחברי.) כי הם מפחדים מהזמן שנדרש להגיע לעומק. מהזמן להעלם ולא להתקיים בתודעה. 

מדוע משפיעני הרשת הם אנשים שפונים לקהל יעד צעיר ממש? בטלוויזיה לוקחים כל מיני סטארים שקהל היעד שלהם הוא בני 12-15 ושמים אותם בפרונט של הטלוויזיה. למה? האמת זה נראה לי נוגע בנקודה מעניינת שבעצם זה להראות למבוגרים דרכים לתקשר עם הצעירים. 

תרבות ההתבלטות היא כמו עישון. אין אחד שחושב שזה טוב. זהו צעד נואש לספר את הסיפור של כל אחד מאיתנו בעולם. השאלה "איך להיות?" ניצחה את השאלה "להיות או לא להיות" כנראה שזה גורלנו. שזה צורך שמניע אותנו קדימה. 

היות ויש לי לא מעט יצירות שמחזקות את הנוכחות שלי בעולם היצירה אני יכול להרשות לעצמי להעלם יותר. זה כוחו של אמן שאינו שחקן או משפיען. מוסיקאי, צייר או כותב יכול להמשיך לפעום גם אם הוא האדם נעלם.  לבלוט באמצעות יצירה. למרות שעדיין אני לא מתעלם מהצורך שבי להרים את הראש מדי פעם ברשת, להרים את נוצותיי בפני קהל. אבל לא כל יום.  

אדם שלא ראה בנותיי זמן רב לרוב המום מכמה הן גדלו. אני, לעומת זאת, כל יום חי עם בנותיי, אני חווה את הגדילה שלהן  ולא המום כמו אדם זר. להיות הלום מול יצירה זה משהו שהייתי רוצה להשיג. 




 


אין תגובות: