סאבטקסט, שיעור אחרון, כתיבת עלילה, תיקונים, לא לקום עד שאתה לא מסיים
בבוקר ישבתי בבית קפה לפני שיעור לאבאן. המשכתי לקרוא בספרה של שרה רוהל. היא כתבה שם משהו נהדר על סאבטקסט. ביוון העתיקה השחקנים לבשו מסכות. הכוח של המסכה הוא בכך שהיא נטולת הבעה. ורוהל טענה יפה שהמילים חושפות והפנים מסתירות. כלומר הפנים של השחקנים הם המסכה. הפער בין ההסתרה לחשיפה מייצר את הסאבטקסט במשחק. אני מסכים עם זה לחלוטין. אני לא נהנה ששחקנים עושים פרצופים כדי לחשוף את הרגשות שלהם, זה מרחיק אותי.
שיעור אחרון בלאבאן. התלמידים חולקו לקבוצות וניסו לפענח סצנה לבנה ולנתח את הדמויות. את החוקיות התנועתית. אחרי הפסקה הדגמתי על שני שחקנים את העבודה והמחשבה שעומדת מאחורי השיטה. אחר כך נפרדנו לשלום. אנחנו שוקלים להפגש ולהמשיך לתרגל. השפה של לאבאן היא כל כך ייחודית ונהדרת. אמנם היא קשה בהתחלה להבנה אבל אני חושב שבסוף רמת הידע של האנשים בסדנה גדלה למרות הקושי.
לאחר מכן התיישבתי בבית קפה סמוך השעה הייתה בסביבות שתיים וחצי. אחרי שסיימתי לאכול פתחתי את הלפטופ ועבדתי על 'נוורלנד' עד השעה שש וחצי. עבדתי על העלילה. בניית עלילה, בעיני, היא אחד הדברים הקשים. אני ממש חייב להמציא את המהלכים ולראות שהסיפור מתחבר. זה לא רק רעיונות של 'מה קורה?' - זה גם עניין של מקצב, ז'אנר, ואיך לגרום לקהל שיבוא את מקסימום ההנאה האפשרית. בביקורת האחרונה של 'דם דם דא דם' כתבו שאין רגע דל. כל הזמן קורה משהו. אני שונא להשתעמם ואני שונא שקהל משתעמם. אני כל הזמן מחפש איך לקדם את הדרמה. השיטה הטובה ביותר שאני עובד איתה בהרכבת סצנה זה חלוקה לסצנה פרו אקטיבית הבנויה ממטרה, קונפליקט ועיכוב שגורם למטרה חדשה קונפליקט ועיכוב וכן הלאה. הקושי הוא למצוא עיכוב, גם אחרי שהקונפליקט מסתיים. איך אני מייצר מכשול או תפנית בעלילה שעדיין שומרת על עניין וגם מכינה את הקרקע לסצנה הבאה. הבעיה בעיני במחזאות שסצנות נגמרות אחרי הקונפליקט. אני אוהב קליפהנגרים (clif hangers). כאשר אני כותב סוף לסצנה אני רוצה שתישאר מידה של סקרנות לגבי ההמשך. שאנשים ירצו להפוך את הדף של המחזה כדי לדעת את המשך. אני אוהב שאומרים לי, התחלתי לקרוא והופ הגעתי לסוף. נדרשת עבודה איטית כדי לייצר התקדמות מהירה. נתקעתי לקראת המערכה השלישית. לא נתקעתי כי אין לי רעיונות. נתקעתי כי יש לי כמה אופציות ואני צריך לבחון את התמה של המחזה על מנת להבין מה מתוכן האופציה המגניבה ביותר שתספר את הסיפור בצורה הטובה ביותר. אני צריך להמר על שבילי רצון. כלומר לבחור מהלך וללכת איתו ולראות אם הוא מסתדר. אם הוא לא מסתדר עלי לחזור אחורה ולבנות מהלך חדש. זה הרבה לכתוב והרבה לחשוב, והמון מחיקות. המון קדימה ואחורה. עד כה העלילה של המחזה נוורלנד השתנתה לא מעט. אני חושב שמערכה ראשונה שניה סיימתי. וגם יש לי סוף. אני פשוט עוד לא יודע איך להגיע אליו.
חזרתי הביתה. התיישבתי על הכורסא ונחתי. אחרי חצי שעה דגדג לי לכתוב שוב. אני אוהב לכתוב בסוף השבוע כי אין ממני הרבה דרישות, אף אחד לא מתקשר וכולם במצב מנוחה. עבדתי על המחזה של נווה יוסף. יפים ריננברג ביקש יותר פעולות ושאני אקצר את המחזה. אז הכנסתי יותר פעולות פיזיות וקיצרתי חמש מאות מילים. שלחתי לו ולמחזאים דראפט חדש נראה מה הוא יגיד.
השעה כבר שמונה. עדיין מדגדג לי לכתוב. ניסיתי לקרוא מחזה אבל כל הזמן נכנסו לי מחשבות על העלילה של נוורלנד לראש. למה להאבק אני שואל. לקחתי מחברת חלקה ואת ה - LAMY 2000 שלי (עט נובע - אני צריך לכתוב פוסט למה אני כותב בעט נובע.) ואמרתי לעצמי תתחיל לכתוב את הסצנה הראשונה. מחברת עושה לי טוב, כי אני לא יכול למחוק. אז אני חייב להתקדם. הלכתי לשופטים הזמנתי בירה והתחלתי לכתוב. החוק היחיד שאני צריך להקפיד עליו: אל תקום עד שאתה לא מסיים את הסצנה הראשונה. זו סצנה מאוד ארוכה שבנוייה מחמישה מהלכים. ב23:00 סיימתי. היד כאבה לי מהכתיבה אבל אני מרוצה. מחר בבוקר אני אעביר הכול למחשב (ללא עריכה ותיקונים) ואגלה שזה חרא. אני לא אתקן, אני אמשיך לסצנה השניה. עוד ארבעה ימים יש לנו קריאה. אני רוצה להספיק לסיים את העלילה. ולכתוב לפחות שלוש סצנות נוספות.
סה"כ שבע שעות פחות או יותר. זה מבחינתי יום כתיבה מוצלח.
שיעור אחרון בלאבאן. התלמידים חולקו לקבוצות וניסו לפענח סצנה לבנה ולנתח את הדמויות. את החוקיות התנועתית. אחרי הפסקה הדגמתי על שני שחקנים את העבודה והמחשבה שעומדת מאחורי השיטה. אחר כך נפרדנו לשלום. אנחנו שוקלים להפגש ולהמשיך לתרגל. השפה של לאבאן היא כל כך ייחודית ונהדרת. אמנם היא קשה בהתחלה להבנה אבל אני חושב שבסוף רמת הידע של האנשים בסדנה גדלה למרות הקושי.
לאחר מכן התיישבתי בבית קפה סמוך השעה הייתה בסביבות שתיים וחצי. אחרי שסיימתי לאכול פתחתי את הלפטופ ועבדתי על 'נוורלנד' עד השעה שש וחצי. עבדתי על העלילה. בניית עלילה, בעיני, היא אחד הדברים הקשים. אני ממש חייב להמציא את המהלכים ולראות שהסיפור מתחבר. זה לא רק רעיונות של 'מה קורה?' - זה גם עניין של מקצב, ז'אנר, ואיך לגרום לקהל שיבוא את מקסימום ההנאה האפשרית. בביקורת האחרונה של 'דם דם דא דם' כתבו שאין רגע דל. כל הזמן קורה משהו. אני שונא להשתעמם ואני שונא שקהל משתעמם. אני כל הזמן מחפש איך לקדם את הדרמה. השיטה הטובה ביותר שאני עובד איתה בהרכבת סצנה זה חלוקה לסצנה פרו אקטיבית הבנויה ממטרה, קונפליקט ועיכוב שגורם למטרה חדשה קונפליקט ועיכוב וכן הלאה. הקושי הוא למצוא עיכוב, גם אחרי שהקונפליקט מסתיים. איך אני מייצר מכשול או תפנית בעלילה שעדיין שומרת על עניין וגם מכינה את הקרקע לסצנה הבאה. הבעיה בעיני במחזאות שסצנות נגמרות אחרי הקונפליקט. אני אוהב קליפהנגרים (clif hangers). כאשר אני כותב סוף לסצנה אני רוצה שתישאר מידה של סקרנות לגבי ההמשך. שאנשים ירצו להפוך את הדף של המחזה כדי לדעת את המשך. אני אוהב שאומרים לי, התחלתי לקרוא והופ הגעתי לסוף. נדרשת עבודה איטית כדי לייצר התקדמות מהירה. נתקעתי לקראת המערכה השלישית. לא נתקעתי כי אין לי רעיונות. נתקעתי כי יש לי כמה אופציות ואני צריך לבחון את התמה של המחזה על מנת להבין מה מתוכן האופציה המגניבה ביותר שתספר את הסיפור בצורה הטובה ביותר. אני צריך להמר על שבילי רצון. כלומר לבחור מהלך וללכת איתו ולראות אם הוא מסתדר. אם הוא לא מסתדר עלי לחזור אחורה ולבנות מהלך חדש. זה הרבה לכתוב והרבה לחשוב, והמון מחיקות. המון קדימה ואחורה. עד כה העלילה של המחזה נוורלנד השתנתה לא מעט. אני חושב שמערכה ראשונה שניה סיימתי. וגם יש לי סוף. אני פשוט עוד לא יודע איך להגיע אליו.
חזרתי הביתה. התיישבתי על הכורסא ונחתי. אחרי חצי שעה דגדג לי לכתוב שוב. אני אוהב לכתוב בסוף השבוע כי אין ממני הרבה דרישות, אף אחד לא מתקשר וכולם במצב מנוחה. עבדתי על המחזה של נווה יוסף. יפים ריננברג ביקש יותר פעולות ושאני אקצר את המחזה. אז הכנסתי יותר פעולות פיזיות וקיצרתי חמש מאות מילים. שלחתי לו ולמחזאים דראפט חדש נראה מה הוא יגיד.
השעה כבר שמונה. עדיין מדגדג לי לכתוב. ניסיתי לקרוא מחזה אבל כל הזמן נכנסו לי מחשבות על העלילה של נוורלנד לראש. למה להאבק אני שואל. לקחתי מחברת חלקה ואת ה - LAMY 2000 שלי (עט נובע - אני צריך לכתוב פוסט למה אני כותב בעט נובע.) ואמרתי לעצמי תתחיל לכתוב את הסצנה הראשונה. מחברת עושה לי טוב, כי אני לא יכול למחוק. אז אני חייב להתקדם. הלכתי לשופטים הזמנתי בירה והתחלתי לכתוב. החוק היחיד שאני צריך להקפיד עליו: אל תקום עד שאתה לא מסיים את הסצנה הראשונה. זו סצנה מאוד ארוכה שבנוייה מחמישה מהלכים. ב23:00 סיימתי. היד כאבה לי מהכתיבה אבל אני מרוצה. מחר בבוקר אני אעביר הכול למחשב (ללא עריכה ותיקונים) ואגלה שזה חרא. אני לא אתקן, אני אמשיך לסצנה השניה. עוד ארבעה ימים יש לנו קריאה. אני רוצה להספיק לסיים את העלילה. ולכתוב לפחות שלוש סצנות נוספות.
סה"כ שבע שעות פחות או יותר. זה מבחינתי יום כתיבה מוצלח.
תגובות