רועי מליח רשף

את אומנות הבמה, להבדיל מכישורי משחק, ריקוד ושירה, ניתן לרכוש על הבמה בלבד וכאשר מגיע קהל לראותך. הלמידה מתרחשת על ידי טראומות קטנות וכישלונות שמחדדות את החושים והידע שלנו לפעם הבאה. השחקן ישאל: "למה בשורה הזאת לא צוחקים?" או " אני מרגיש שהקהל מאבד עניין בחלק הזה של המחזה." וכמו שיש הרבה שאלות יש הרבה תשובות – פענוח לא נכון של המחזה, מיזנסצנות שגויות, או חוסר כשרון למשחק. אחד הפתרונות לכך נמצא באומנות הבמה. לא מדובר בכישורי משחק או ביכולות ניתוח טקסט, כי אם בטכניקות מכניות פשוטות שאם שמים לב אליהן משפרות את ההופעה פי כמה מונים. לכל בעל מקצוע יש את הטריקים הקטנים שלו כדי לייעל את עבודתו ולא משנה כמה למדתם לפני.  כמו מתאגרף, שלא משנה כמה הוא יתאמן, רק בזירה עצמה הוא ילמד לסיים את הסיבוב ליד הפינה שלו כדי שהיריב יאלץ ללכת לפינה שלו על מנת לנוח. זה טריק קטן אבל חשוב שעלול להשפיע על תוצאות הקרב. להלן אסופה של טכניקות קטנות ייתכן שלחלקכם הם יהיו מוכרים וידועים: (הכתיבה בלשון זכר.) תשתדל לבצע מחוות (gusture) עם היד הפונה לקדמת הבמה, כך תפתח את עצמך לקהל. תמנע מעמידה

ייתכן שבמהלך חזרות אנחנו לומדים משהו. אך חשוב להגיד – זוהי אינה מטרת החזרה. כשאנו נכנסים לחדר חזרות, אנחנו נכנסים כאנשי מקצוע (גם אם אנחנו רק סטודנטים) אנחנו לא באים להתאמן או לשתף ב"טכניקות משחק" (לכך יש שיעורים ייעודיים). גם הקהל בא כדי לראות הצגה ולא מעוניין בטכניקה זו או אחרת. יוצא מזה שכאשר ניתן לזהות שחקן לפי בית ספרו ניתן לומר שבמקום לשחק, הוא מדגים את הטכניקות שהוא למד ורק עם הזמן הוא נגמל מזה. תפקידו של השחקן הוא להציג את המחזה בפני קהל ושהופעתו תהיה חוויה גדולה יותר מקריאה של המחזה. במילים אחרות השחקן אחראי ללבן שבדף. זה גם תפקידו של היוצר (תאורה, תלבושות, מוזיקה, וכו') להעצים את חווייתו של הצופה. כי הרי אפשר לעשות תאטרון בבגדי עבודה, במה ריקה, ואורות עבודה. ומן הסתם יש אנשים שיגידו שכך אפילו עדיף – כי הרי המהות האמיתית של התאטרון הינה הצתת הדמיון – והרבה אנשים יגידו שהחוויה של 'חזרה' היא לעיתים חזקה יותר מההצגה עצמה. אי לכך אומן טוב ומקצועי יכול להעצים את חווית הקהל מעבר לתנאים בסיסיים אלו. הרי העיקרון המרכזי של כל אומן בתאטרון – Do no harm (אל תגרו

 זה רגע מסויים שבו הוא שומע באמצע הלילה את הבת שלו קוראת "אבא יש לי פיפי" הוא קם בחושך מוחלט, שוכח את המשקפיים על השידה, לא ניתן לראות כלום, הכול שחור,  הולך בעיניים עצומות ואין טעם לנסות להתרגל לחשכה, עוד מעט חוזרים למיטה. ברגעים האלו הוא עיוור, צועד לפי תוואי של זיכרון, מכיר את הקירות, את הרצפה הקרה, הוא נתקל בקצוות של רהיטים בדרך ונשבע שהם מעולם לא היו שם. לבסוף הוא מגיע לחדר של בתו ומושיט ידיים, הוא לא יודע בדיוק איפה היא, אולי עומדת, יושבת, שוכבת, הכול יכול להיות. לדמיין אותה נזקקת לאביה בחושך המוחלט. הם נפגשים - המצוקה שלו עם המצוקה שלה. רגע של מגע -חיבוק  - היא ישנה, הוא ישן ושניהם ערים. מחובקים. הוא מרים אותה לשירותים. פותח את הדלת, מפשיל את מכנסייה ומושיב אותה על האסלה הקרה. הוא עדיין מחבק אותה שלא תיפול פנימה. שלא תבלע. הם משמשים אחד לשני כריות. כתף לכתף. כל אחד נהנה מחום גופו של השני. ישנים לצלילי השתן. זרם עדין. לא אחיד. שיר ערש. לאחר מכן ניגוב מהיר. וחזרה למיטה. היא מתכרבלת בכרית כאילו האירוע מעולם לא התרחש, חוזרת לחלום ממקודם. הוא  מכסה אותה בשמיכה ונשיקת לילה ט

one of the problems is that action-playing has gone out of fashion. Everything seems to be focusing on feeling and impulse and I keep thinking, “Well, if everybody’s doing  that what is actually happening in the play?” You know?  All this vaguery! … I can’t get away from the necessity of  action playing. We need actors who can play actions  specifically; actors who can play clearly and cleanly. Too  often we just seem to have a lot of things just ‘happening’  between them.  

אז מה זאת השיטה הזאת? עדיין לא הצלחתי לתמצת אותה בכמה מילים. אבל בעיני זה כלי שנותן לאומנות המשחק חוקים ברורים. ברגע שיש חוקים הרבה יותר קל לשחק. וכשאני אומר לשחק אני מתכוון ל playing ולא בהכרח ל- acting. לכל האומנויות האחרות יש טכניקה או שפה שאדם יכול ללמוד אותה. למוסיקה יש תווים, לצייר יש טכניקות ציור וכלים שונים לבצע אותם, לרקדן יש סגנונות ולכל סגנון הטכניקה והמגבלות שלו. השיטה הזאת מציעה שפה, מערכת חוקים ברורה שמאפשרת תקשורת יותר חלקה בחדר חזרות. הרי כמה פעמים הבמאי אמר לשחקן נתון פסיכולוגי והשחקן לא הבין. לכל אחד מאתנו סמנטיקה אחרת. "לגרום למישהו לאהוב אותי" מתפרש אצלך ואצלי כשני דברים שונים. בשיטה הזאת יש מגשר טכני שעוזר לי להבין את העבודה הנדרשת ובכך למצוא ביטוי מתאים למושג "אהבה" שמתאים לשנינו. אז אתה בעצם טוען שאין צורך בעבודה פסיכולוגית, שסטנסלבסקי מיותר? אני לא אומר את זה. כל שחקן או כל במאי חייב למצוא הצדקה לרעיון שלו. העניין הוא שלא ניתן לשנות הגדרה פסיכולוגית. לעומת זאת הגדרות טכניות ניתן לשנות. כשהבמאי מחליט על נתון פסיכולוגי הוא מצפה שה

בתחום לימודי המשחק שלי כתלמיד וכמורה נתקלתי בקושי. המורים/בימאים/תלמידים היו מגדירים הכול דרך הפסיכולוגיה של הדמות (רצון פעולה מכשול ) ואז מחפשים דרך לבטא את ההגדרות האלו. אך להלן המכשלה, גם אם מצאתי דרך לבטא את ההגדרה עדיין לא ידעתי בדיוק מה עשיתי על מנת להביע את זה ואז מילים כמו חיבור, ניסיון חיים, רגשות עולות בחדר החזרות. הרגשתי שהמשחק שלי מבוסס על מזל ולא על משהו מדויק. אם אני לא יכול לחזור  על זה, אז אני לא בחדר חזרות.  חיפשתי טכניקה שתאפשר לי לנתח את עצמי ואת מה שאני עושה. טכניקה שתעורר את הצדקה הפסיכולוגית. הרי אני לא יכול לשנות נתון כמו "תגרום לה לאהוב אותך" אני יכול לשנות את דרכי הביטוי ואם אמצא את הפרמטרים שדרכם אוכל לחפש את ההגדרה, מי יודע אולי אמצא ביטוי להגדרה הפסיכולוגית ממקום גם לא צפוי אצלי. בלאבאן / יאט מצאתי לעצמי את הפתרון. פתאום שפה אנליטית, פשוטה להבנה ועם זאת בעלת עומק פילוסופי ופסיכולוגי נרחב התומכת (ולא מבטלת ) את המתודות האחרות. והבונוס הגדול, שאני יכול לעבוד לבד, גם בלי פרטנר, יש לי כלי שאני יכול לעבוד עליו לבד בבית. נתונים פשוטים שגם ילדים מביני

התחתני עם חיפושית משה רבנו. נולדו לנו ארבעים חיפושיות עם דלקת חניכיים. כשעבר גמל-שלמה בסביבה, אכלה החיפושית את כל ילדי. גיליתי את זה כשחזרתי מהעבודה. בכיתי ארבעה ימים. לא התגרשנו, מצאתי את הסליחה שבתוכי. היא אמרה שזה בטבע שלה ושכך נבראה ואין מה להאשים אותה. הרגשתי גיבור שסלחתי, קדוש מעונה. למחרת נכנסתי לאינטרנט, לויקיפדיה וקראתי שחיפושיות לא אוכלות את ילדיהן. רבנו ריב ארוך שבסופו ירדתי מהפרח שעליו חיינו. עכשיו אני במערכת יחסים עם נמלה, אני מודה אני נמשך לאחיותיה. אבל זה הטבע שלי, לא? בכל אופן אני לא יודע למה לצפות ולאן כל זה יתפתח. דבר אחד, אני בטוח, מעולם לא הרגשתי כל כך קרוב לאדמה.

אין לי כוח להיות יותר אני, אין לי האומץ, הכוח וחשק להיות בעל אישיות. אישיות היא מותרת. היא עולה לי יותר מדי כסף. אני רוצה להיות רוח רפאים רגילה. נמאס לי מחופש המחשבה שלי, מכל הידע שלי, מהמודעות הארורה שלי. אנשים אומרים "הי, תראו אותו הוא מתבונן בהתנהגות האנושית, זה ודאי הופך אותו לבן אדם אומלל למדי." הגיע הזמן להגדיר את התבונה והחכמה כמחלה. 

זה היה ביום שבת כשהמוות התיישב לצדי לשתות את הקפה של הבוקר. הוא התנצל על כך שהוא עירום. ניגשתי לארון ונתתי לו חולצת פולו סגולה, מכנסיים קצרים שחורים וזוג מוקסינים שכבר מזמן התכוונתי לזרוק. לא דיברנו על עניין המוות קרוב ליומיים אבל רגע מוזר באמבטיה גרם לי להתפרצות בכי לא נשלטת. הוא הרגיע אותי ואמר לי שכל עוד הוא לא נוגע בי אין לי סיבה לחשוש. (קטע מתוך הספר שלעולם לא אגמור לכתוב.)

בואו לחגוג איתי את המתת החסד התל אביבית הראשונה שלי. היו שותפים לרציחתה של ההצגה. הסכין מושחזת, חלוק הקצבים מוכן, הניילון פרוס. בואו להיות עדים לטרגדיה האנושית של הצגה קטנה שהיא אינה פנינה קטנה כאם גוש פחם שזרוק לצד המדרכה. יחי המרמור והעצב, להתראות שלהבת הנר המתפוגג... מי ייתן ויהיה עוד פעם כוח לעשות את זה. כי כל הצגה ללא תקציב היא כמו נס.

קהל = גוף הצגה =נפש. הנפש מתבגרת מתפתחת ומקבלת עומק וצופה בגסיסתו של הגוף שמדרדר לאט עד להעלמות. הגןף מחזיק את הנפש, בלעדיו נשאר רק זכרון. זו מודעות כואבת, תהליך גסיסה. הצגה הרואה את הקהל נעלם. שחקנים הרואים כיסאות ריקים. יום אחד לא יגיעו יותר אנשים והכל יעלם... - הצגות אחרונות.

לפעמים נדמה לי שאני חזק, שאני מסוגל להתמודד עם כול הדברים גדולים, כמו הרעיון שמישהו ימות, או יעלם, או אפילו לאבד את כל רכושי, אני אפילו משוכנע שאני אהיה איתן בימי מלחמה. אבל אז קורה משהו קטן - כמו למשל - אייפון שנשרף פתאום - ואני מבין שאני לא מסוגל להתמודד עם כלום. שלמרות כל 32 שנות חיי אני עדיין בן ארבע שהלך לאיבוד בקניון. הבטן שלי מתהפכת, אני לא יודע מימיני ומשמאלי ושאלות קיומיות כמו "למה דווקא  אני?" בוקעות מגרוני אני שואג על הילדות שלי "לא עכשיו" ורוצה לשבור את הרהיטים סביבי. אז כן אני מודה אני מאלה שמתים במלחמות, ואני מאלה שלא שורדים רעידות אדמה, אני מאלה שנהיים חולים, אני מאלה שבורחים מהמוות ומכל אירוע דרמטי רק בגלל דבר אחד - אני לא יודע להתמודד עם כלום. אף אחד לא הכין אותי לחיים (בטח לא הטלוויזיה של שנות ה-80) אז אמרתי את זה - אני האיש שמת בהתחלה של הסרט ואף אחד לא זוכר. זאת האמת שלי בגלל זה אני מתאמץ כל כך חזק להעמיד פנים שאני מישהו אחר. 

אחת הדרכים השכיחות ביותר לחלוקת העולם   היא לאלו המאמינים   ואלו שלא --   אל הדתיים והאתאיסטים. ובעשור האחרון לערך,   היה די ברור   מה הכוונה בלהיות אתאיסט.   היו כמה אתאיסטים קולניים מאוד   אשר הצביעו,   לא רק על כך שהדת היא טעות,   אלא גם כי היא מגוחכת.   האנשים הללו, אשר רבים מהם התגוררו בצפון אוקספורד,   טענו --   הם טענו כי האמונה באלוהים   שווה לאמונה בפיות.   ולמעשה כי כל הדבר   הינו משחק ילדותי. עכשיו, אני חושב שזה קל מדי.   אני חושב שזה קל מדי   לדחות כלאחר יד את הדת בדרך הזו.   זה קל כמו לירות בדג הנמצא בחבית.   והדבר אותו אני רוצה לחנוך היום   הוא דרך חדשה להיות אתאיסט --   אם תרצו, גירסה חדשה של אתאיזם   אנחנו יכולים לקרוא לה אתאיזם 2.0.   עכשיו, מהו אתאיזם 2.0?   ובכן, הדבר מתחיל מהנחת יסוד בסיסית ביותר:   כמובן, אין אלוהים.   כמובן, אין אלים או רוחות על-טבעיות   או מלאכים וכו'   עכשיו הבה נתקדם; זה לא סופו של הסיפור,   זוהי ראשית ההתחלה. אני מעוניין בהצעה   הפועלת לפי קווים אלו:   החושבת, "אני לא יכולה להאמין בשום דבר מהדברים