שלושה ספרים שהפכו אותי

-
ספרי פנטזיה הם התמכרות מסוג שאני לא יכול להסביר. הסיפורים שם הופכים אותי. אני באמת לפעמים נשאר עם קוצר נשימה אחרי פרקים מסוימים. אם מישהו מעוניין לצאת למסעות בלתי נשכחים אני ממליץ על שלושה ספרים שלא צריכים שום המלצה ממני כי הם נחשבים היום לפסגת ספרות הפנטזיה ונמצאים ברשימת TOP 10 כמעט בכל אתר.

   



תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מוקדש לשחקן אחד

-
תמונה
יום אחד שחקן ואני שוחחנו. "אני לא מצליח לנתח טקסט וכשחקן זה מאוד מתסכל אותי." הוא אמר.  הוא ביקש שאסביר לו על שיטת יאט/לאבאן, עצרתי אותו.  "תתחיל לקרוא ספרים" אמרתי לו "ספרים על משחק"  "אתה יכול להמליץ לי על כמה טובים?"  אמרתי לו שאני אכתוב על זה פוסט.    אתחיל בסיפור  - בתחילת שנת לימודי המשחק שלי קיבלתי רשימת מחזות ארוכה לקרוא ורשימה של מורים שצפויים ללמד אותי. לצד כל מורה נכתבה הטכניקה או המתודה שהוא צפוי ללמד אותי. אחד המורים עמד ללמד אותי את שיטת סטניסלבסקי - עבודת השחקן על עצמו.  לימודי המשחק החלו. כל מורה הציג את עצמו בשיעור וכעבור יומיים נכנסתי לשיעור עם המורה שילמד אותי סטניסלבסקי. לא עברו עשר דקות והבנתי שהמורה מדבר מילים שאין לי יכולת להבין, זה היה כללי, זה היה באוויר, זו בעיקר הייתה דעתו על עולם המשחק.  דבריו לא נראו לי קשורים לאבי תורת המשחק שחי לו ברוסיה לפני מאה שנה. המתנתי בסבלנות אולי אני אבין משהו בהמשך. אבל הדברים רק החמירו. התחלתי לשמוע משפטים כגון. "אתה לא יודע מה הפעולה שלך", "אתה משוטט על הבמה...
המשך לקרוא

כולם היו בני

-
תמונה
סיימתי לקרוא שוב את המחזה כולם היו בניי מאת ארתור מילר ושוב נקרע לי הלב על משפחת קלר. ארתור מילר  עבד על המחזה  כשנתיים.  מחזה אחר שלו נכשל בברודווי וירד לאחר כשש הצגות. מילר החליט שהוא יכתוב  מחזה אחד נוסף וישקיע בו את כל כולו. אם הוא יכשל, הוא יעזוב לעד את המחזאות. המחזה כולם היו בניי  היה להצלחה מאוד גדולה. המבקרים לעומת זאת טענו שהמחזה דחוס מדי.   את הרעיון למחזה קרא בעיתון על איש שמכר חלקים פגומים לצבא בזמן המלחמה.  כשראיינו אותו בניו יורק טיימס על  צורת העבודה שלו, הוא אמר שהוא יושב לכתוב כל יום. ו-75 אחוז ממה שנכתב הולך לפח.  הוא מעריך שהוא כותב כ2000 עמודים (מכונת כתיבה) למחזה אחד. כשבתו שאלה אותו איך הוא מתחיל לכתוב - מדמות או עלילה, הוא אמר אני מתחיל מבן אדם. אחת ההפקות האהובות עליו היא זו שעלתה בישראל כאשר חנה מרון שיחקה את קייט (האם) יצחק רבין אמר לו שהמחזה מאוד ישראלי.  מחר אשב שוב לקרוא את מותו של סוכן.* *את הדראפט הראשון של המחזה מותו של סוכן  הוא כתב בפחות משבוע.
המשך לקרוא

תפילת השחקן

-
תמונה
אני בוחן לבבות ויודע לעד יסורי לבטים של שחקנים היוצרים יש מאין תן לי כוח לעמוד מול ההשפלות, העלבונות המלחמות והאנטריגות קנאה, רכילות, צרות עין זלזול החברה, אדישות הקהל, טמטום הביקורת צער חברך בזמן ניצחון, שמחה לאיד בזמן מפלה והשכחה הכללית הצפוייה לך בעתיד בתמורה לעבודתך ולהישגך. עכשיו עלה לבמה!
המשך לקרוא

למה אני לא אוהב קריאות מבויימות ואיך זה קשור לציור שסבא שלי מסגר בחדר העבודה שלו.

-
תמונה
הייתי בקריאה מבויימת של מחזה שנקרא שהייה: שם זמני מאת שירי כפתורי. אני שמח שכותבים צולחים את הפעם הראשונה. אני אוהב לראות אותם מתקפלים במבוכה בפינת החדר, בזמן שקהל מקשיב למילים שבוקעות מהשחקנים. שמחתי בשבילה. זה היה מעניין. שמתי לב שכותבים חדשים, המתחילים את חיי הכתיבה הדרמטית שלהם, משתמשים באותם כלים. הם נופלים לאותן מלכודות. ככל שאני נחשף יותר לחומרים של תחילת הדרך, אני מבחין בתבניות חוזרות. זה לא מספיק מעובד לי במוח אז לא אפרט על זה. (אולי בהמשך  אני לא אוהב קריאות מבויימות. זה צורה לא מפוצחת. זה מוזר לי שקהל מגיע לחוות הצגה לא שלמה. בארץ יש בעיה רצינית של העדר פיתוח. מחזות לא מקבלים פיתוח או ליווי. בחו"ל - אנגליה, וארצות הברית בעיקר -  יש בעיה הפוכה:  פיתוח מורחב. (over development) שם, מחזה עובר עשרות הערות, קבוצות עבודה, המון אנשים נותנים את דעתם, ועושים קריאות.  לאחרונה החלה מחאה נגד הקריאות. קריאה כמוצר מוגמר מול קהל לא בוחנת באמת את ההצגה. זה יותר בוחן את המחזה כיצירה ספרותית. ולא כיצירה בימתית. אתמול ישבתי ושמעתי קריאה. למה שאני אבוא להצ...
המשך לקרוא

אל תתנו להם מונולוגים - הטעות בלימודי משחק ואיך זה קשור ל- SELF DIRECTING

-
תמונה
יוצא לי ללמד די הרבה בני נוער. לאחרונה עשיתי סדנה - התלמידים למדו מונולוגים ואני התבקשתי לעבוד איתם. הגעתי לשיעור ולימדתי אותם כל מיני טכניקות לביצוע המונולוגים. בסוף השיעור חשבתי כמה זה מוזר לבקש ממישהו שאין לו שום רקע במשחק לעמוד מולי ולבצע מונולוג (בהנחה שמונולוג זה צורת התיאטרון הקשה ביותר לביצוע). מה הסיכוי להצליח? מה הסיכוי שזה יהיה קרוב לטוב? או יתקרב לרגע תיאטרלי? הרגשתי שאני זורק אותם לים סוער עם כרישים ודורש מהם לשחות. כרוניקה של מוות /כישלון ידועים מראש. בתיאטרון האליזבתני נתקלתי במושג SELF DIRECTING  - בימוי עצמי . השחקנים בתקופה הנ"ל ביימו את עצמם. לא היה במאי מוגדר.  (זה התפתח במאה 19) לרוב זה היה תפקידו של המחזאי או מנהל החזרות או ראש הלהקה לארגן את ההצגה.  השחקנים היו צריכים לדעת לקחת החלטות בעצמם. השחקנים הצעירים היו שוליות של השחקנים המנוסים בלהקה והיו לומדים מהם את התנועות, ההבעות, והגוון הקולי של התפקידים.  קראתי בספר כלשהו שההכשרה של שחקן בלהקה לקחה כשבע שנים, הצעיר היה עוזרו האישי של השחקן המנוסה ובכל רגע נתון הוא היה מוכן להחליף ...
המשך לקרוא

עד שלא תהפוך את התת מודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל.

-
תמונה
בתחום לימודי המשחק שלי כתלמיד וכמורה נתקלתי בקושי. המורים/בימאים/תלמידים היו מגדירים הכול דרך הפסיכולוגיה של הדמות (רצון פעולה מכשול ) ואז מחפשים דרך לבטא את ההגדרות האלו. אך להלן המכשלה, גם אם מצאתי דרך לבטא את ההגדרה עדיין לא ידעתי בדיוק מה עשיתי על מנת להביע את זה ואז מילים כמו חיבור, ניסיון חיים, רגשות עולות בחדר החזרות. הרגשתי שהמשחק שלי מבוסס על מזל ולא על משהו מדויק. אם אני לא יכול לחזור  על זה, אז אני לא בחדר חזרות.  חיפשתי טכניקה שתאפשר לי לנתח את עצמי ואת מה שאני עושה. טכניקה שתעורר את הצדקה הפסיכולוגית. הרי אני לא יכול לשנות נתון כמו "תגרום לה לאהוב אותך" אני יכול לשנות את דרכי הביטוי ואם אמצא את הפרמטרים שדרכם אוכל לחפש את ההגדרה, מי יודע אולי אמצא ביטוי להגדרה הפסיכולוגית ממקום גם לא צפוי אצלי. בלאבאן / יאט מצאתי לעצמי את הפתרון. פתאום שפה אנליטית, פשוטה להבנה ועם זאת בעלת עומק פילוסופי ופסיכולוגי נרחב התומכת (ולא מבטלת ) את המתודות האחרות. והבונוס הגדול, שאני יכול לעבוד לבד, גם בלי פרטנר, יש לי כלי שאני יכול לעבוד עליו לבד בבית. נתונים פשוטים שגם ילדים מביני...
המשך לקרוא