רועי מליח רשף

קראתי שוב את ה'דוב' ו'הצעת נישואין' של צ'כוב.  מה שאני אוהב בצ'כוב זה השימוש האינטנסיבי שהוא עושה במילים 'את/ה ואני.' כל העוסקים בכתיבה דרמטית צריכים לשים לב לכמות הפעמים שהדמויות אומרות "את/ה" . אני חושב שאלו שתי המילים הכי חשובות בכתיבה דרמטית.  ובמחזאות יותר מכל. לדיאלוג יש שלוש שכבות. 1. הפעולה הפיזית. (מקדמת עלילה) 2. ביקורת והצדקה ( מקדמת רגש.) 3. השקפת עולם. (מקדמת תמה וסמלים) ביקורת והצדקה נוצרת על ידי השוואה בין ה'את/ה' ל'אני.' כאשר דמות מפנה ביקורת היא משתמשת ב'את/ה' וזה השכבה הרגשית בו השחקן ו/או הקהל חווים את האימפקט הרגשי. הפעולה הארכיטיפית של השכבה הזאת היא ל'שנות'. להצדיק את השכבה הראשונה או לנתב את הרצון של הפרטנר. שימו לב לפעמים שאתם רבים עם הפרטנרים שלכם -  השימוש במילים את/ה  ואני מאוד נפוצים. יש מעט פעולות פיזיות בריבים והמון ביקורת. בכל נקודת משבר אנחנו מעבירים את הדיאלוג שלנו לבדיקה כיצד הגענו למשבר. היות והכתיבה הדרמטית מתעסקת בחקירה של ההתנהגות האנושית. אני מציע לכם לבדוק כ...

עבר כמעט שבוע מהפוסט הקודם. כתבתי הרבה מאוד בימים האחרונים וגם קראתי הרבה מאוד ספרים. ספר בעל מבנה נהדר, שני מותחנים וקלאסיקה אחת שאני באמצע ולא ממהר איתה. אבל ספר אחד ממש הפך אותי. תיאטרון המלחמה הספר נקרא 'תיאטרון המלחמה' - שמספר על הקשר בין הטרגדיות היווניות לאנשים הסובלים מפוסט טראומה. הרעיון שעומד מאחורי הספר הזה מטלטל אותי כבר כמה ימים. בעיקר הסיפור על סופקלס סופוקלס שהיה  גנרל זקן וכתב לחיילים שלו מחזות על פוסט טראומה של מלחמה.  המחזה איאס שמשום מה נחשב למחזה חלש והמחזה פילוקטטס. איאס מספר על גיבור מלחמה שהוזה ושוחט חיות והבושה גורמת לו להתאבד על חרבו. ופילוקטטס מספר על גיבור שנזנח על אי בשל הכשת נחש הגורמת לו לסבל רב ובגלל נבואה קוראים לו לחזור לשדה הקרב.  מיד קראתי את המחזות ומצאתי את עצמי מוקסם. בספר מתואר כיצד החיילים היוונים היו מגיעים לאמפי, מסתדרים לפי דרגות ויחידות כאשר  החיילים  הזוטרים בצדדים. החצוצרה נשמעת וכל החיילים נעמדים כדי לקבל את הגנרלים המתיישבים בשורה הראשונה. ולהקת שחקנים מציגה מחזות על הסבל שבמלחמה. מתוך הנחת יסוד ...

לפני יומיים קראתי את המערכה השניה של 'המחכה לאהבה' ומצאתי שאני אוהב אותה ולא רוצה לאבד אותה. (החלטנו להוריד אותה ולכתוב מערכה חדשה) עשיתי קופי פייסט למסמך חדש. אם אשנה את הדמויות ואשכתב אותו עשוי לצאת ממנו מחזה יפה. במשך יומיים עבדתי על מחזה הזה. קראתי לו 'מוכר השוקולד וזוג האוהבים'. זה  יהיה נחמד, חשבתי לעצמי, שיהיו לי שלושה מחזות שונים שמתעסקים באותו נושא ובאותו מקום - תחנת רכבת. פתחתי תיקייה חדשה ונתתי לה שם - סיפורי התחנה. ואז זה קרה. הבנתי שבמקום להרחיב את המחזה הקצר למחזה ארוך, אכתוב שלושה סיפורים על מקום אחד. שלושה סיפורי אהבה שמתרחשים בתחנה. לפעמים שם של מחזה יכול לסדר לך את כל המחשבה. הסופר ר.ל. סטיין אומר שהוא קודם כל נותן שם ועל בסיסו כותב את הספר. התכתבתי עם תום ווליניץ הוא חשב שזה רעיון טוב. שלושה שחקנים ופסנתרן ישחקו שלושה סיפורי אהבה מוזרים. באותו רגע הרגשתי איך כל הקושי נעלם. הצלחתי לשמוע שוב את המוזיקה של המחזה. אני יכול לראות איזו הצגה זו תהיה. התרווחתי על הכיסא וחייכתי. אני רואה את הסוף. בסוף המחזה הקצר של 'המחכה לאהבה' הדמויות משתנות...

לפני שלושה ימים קפץ לי סרטון יו טיוב בו  ג.ר.ר מרטין שאל את סטיבן קינג "איך אתה כותב כל כך מהר?" סטיבן קינג ענה "אני כותב כל יום שישה עמודים שאני בתקווה מרוצה מהם." זה בדיוק הסרטון שהייתי צריך לראות. אני עובד על המחזה "המחכה לאהבה." בשבועות האחרונים התקשיתי לכתוב אותו,  ומצאתי את עצמי בורח לספרים. קראתי המון ועודני קורא המון. אבל אז הגיע הסרטון הזה. ואמרתי לעצמי - עזוב אותך שטויות. שב על המחזה וכל יום תכתוב שישה עמודים. גם אם הם סתם שישה עמודים. תן לדמויות לדבר. מה כבר יכול לקרות? התיישבתי על המחשב וכתבתי שבעה עמודים של דיאלוג. זה כל מה שהייתי צריך. למחרת שוב התיישבתי לכתוב וכתבתי שוב שישה עמודים. וכך גם היום. הרגשתי איך המחזה נע בתוכי. כמו שצ'כוב אומר "לכתוב, לכתוב, לכתוב." חלק ניכר ממה שאני כותב אין בו שימוש. אבל בינתיים אני יכול להוציא דברים ממה שיוצא לי. אם אני אצליח להקפיד על זה אני אסיים בקרוב. קראתי ראיון עם המחזאית פאולה ווגל מ- 2012.  היא טוענת שצריך להפסיק לתקן כל הזמן ופשוט לביים את הדראפט ראשון. במסגרת שבה היא מלמדת היא נ...