כשסטיבן קינג כותב שישה עמודים ביום, לביים את את הדראפט הראשון, סליחה שכתבתי מחזה, ומהיום משפרים ולא מתקנים.
לפני שלושה ימים קפץ לי סרטון יו טיוב בו ג.ר.ר מרטין שאל את סטיבן קינג "איך אתה כותב כל כך מהר?"
סטיבן קינג ענה "אני כותב כל יום שישה עמודים שאני בתקווה מרוצה מהם." זה בדיוק הסרטון שהייתי צריך לראות.
אני עובד על המחזה "המחכה לאהבה." בשבועות האחרונים התקשיתי לכתוב אותו, ומצאתי את עצמי בורח לספרים. קראתי המון ועודני קורא המון. אבל אז הגיע הסרטון הזה. ואמרתי לעצמי - עזוב אותך שטויות. שב על המחזה וכל יום תכתוב שישה עמודים. גם אם הם סתם שישה עמודים. תן לדמויות לדבר. מה כבר יכול לקרות? התיישבתי על המחשב וכתבתי שבעה עמודים של דיאלוג. זה כל מה שהייתי צריך. למחרת שוב התיישבתי לכתוב וכתבתי שוב שישה עמודים. וכך גם היום. הרגשתי איך המחזה נע בתוכי. כמו שצ'כוב אומר "לכתוב, לכתוב, לכתוב." חלק ניכר ממה שאני כותב אין בו שימוש. אבל בינתיים אני יכול להוציא דברים ממה שיוצא לי. אם אני אצליח להקפיד על זה אני אסיים בקרוב.
קראתי ראיון עם המחזאית פאולה ווגל מ- 2012. היא טוענת שצריך להפסיק לתקן כל הזמן ופשוט לביים את הדראפט ראשון. במסגרת שבה היא מלמדת היא נותנת לתלמידים להעלות את הדראפט הראשון של המחזות שלהם במסגרת מצומצמת כחלק מתהליך הלמידה. חשוב לי לציין שדראפט ראשון שאני מוציא לקריאה הוא לא הדראפט ראשון שאני מסיים אני כותב כשלושה דראפטים אישיים. אחרי שאני מסיים מחזה אני יושב וקורא אותו ומשפר. אני נותן אותו לקריאה. דראפט ראשון מבחינתי הוא דראפט שבו אני חושב שהוא מוכן לעבודה. יש כיום בעולם בעיה של פיתוח. או מחסור מאוד גדול בפיתוח (כמו בארץ) או הנחת יסוד שחייבים לתקן מחזה שוב ושוב ושוב. (כמו בארה"ב) אנחנו בפרויקט המחזאים, פועלים על עיקרון הדראפט הראשון. כאשר אני כותב מחזה קצר לרוב אני עושה בו שיפורים על מנת שהוא יעבוד טוב יותר. לפעמים אני ממש כותב אותו מחדש. אבל לרוב הדראפט שהגיע לקריאה עם השחקנים הוא הדראפט הראשון.
שרה רוהל משווה היום את עולם המחזאות לעולם הנצרות. המנהל האומנותי הוא האפיפיור אליו מגיע החוטא שצריך לתקן את דרכיו. "הו, אבי סלח כי חטאתי וכתבתי מחזה." ואז האפיפיור שולח את הנזירות והכמרים לעזור לחוטא. הכומר הוא הבמאי. והנזירות הם הדרמטורגים. אין להם השפעה על מילותיו של האפיפיור אבל הן יכולות לרכך את פצעיך, ולהכות אותך בסרגל. גם אני סבלתי מתחושת החטא וההתנצלות של הכותבים. אבל על מה אני מצטער בעצם? למה אני צריך להסתובב בעולם בהרגשת נחיתות? פעם הייתי משתמש במילה "אני רק המחזאי." כאילו לפתור ממני את האשמה. החלטתי להפסיק עם התחושה הזאת. אני מחזאי. זאת העבודה שלי ואני כותב מחזות. והמחזות האלה צריכים לעלות. אם מחזה הוא גרוע אז אני אשפר אותו. אני לא חטאתי בכתיבה. אני כותב. אין לי טענות לאף אחד בנושא, אני פשוט כועס על עצמי שבזבזתי את הזמן שלי בתחושות טפשיות.
אני לא משתמש יותר במילה לתקן. אני משתמש במילה לשפר. לתקן אומר שיש טעות. אבל אין בדראפט ראשון טעויות יש רק שיפורים ושדרוגים. באומנות אין טעויות, יש רק תאונות משמחות. יש כשלונות. יש אומץ.
סטיבן קינג ענה "אני כותב כל יום שישה עמודים שאני בתקווה מרוצה מהם." זה בדיוק הסרטון שהייתי צריך לראות.
אני עובד על המחזה "המחכה לאהבה." בשבועות האחרונים התקשיתי לכתוב אותו, ומצאתי את עצמי בורח לספרים. קראתי המון ועודני קורא המון. אבל אז הגיע הסרטון הזה. ואמרתי לעצמי - עזוב אותך שטויות. שב על המחזה וכל יום תכתוב שישה עמודים. גם אם הם סתם שישה עמודים. תן לדמויות לדבר. מה כבר יכול לקרות? התיישבתי על המחשב וכתבתי שבעה עמודים של דיאלוג. זה כל מה שהייתי צריך. למחרת שוב התיישבתי לכתוב וכתבתי שוב שישה עמודים. וכך גם היום. הרגשתי איך המחזה נע בתוכי. כמו שצ'כוב אומר "לכתוב, לכתוב, לכתוב." חלק ניכר ממה שאני כותב אין בו שימוש. אבל בינתיים אני יכול להוציא דברים ממה שיוצא לי. אם אני אצליח להקפיד על זה אני אסיים בקרוב.
קראתי ראיון עם המחזאית פאולה ווגל מ- 2012. היא טוענת שצריך להפסיק לתקן כל הזמן ופשוט לביים את הדראפט ראשון. במסגרת שבה היא מלמדת היא נותנת לתלמידים להעלות את הדראפט הראשון של המחזות שלהם במסגרת מצומצמת כחלק מתהליך הלמידה. חשוב לי לציין שדראפט ראשון שאני מוציא לקריאה הוא לא הדראפט ראשון שאני מסיים אני כותב כשלושה דראפטים אישיים. אחרי שאני מסיים מחזה אני יושב וקורא אותו ומשפר. אני נותן אותו לקריאה. דראפט ראשון מבחינתי הוא דראפט שבו אני חושב שהוא מוכן לעבודה. יש כיום בעולם בעיה של פיתוח. או מחסור מאוד גדול בפיתוח (כמו בארץ) או הנחת יסוד שחייבים לתקן מחזה שוב ושוב ושוב. (כמו בארה"ב) אנחנו בפרויקט המחזאים, פועלים על עיקרון הדראפט הראשון. כאשר אני כותב מחזה קצר לרוב אני עושה בו שיפורים על מנת שהוא יעבוד טוב יותר. לפעמים אני ממש כותב אותו מחדש. אבל לרוב הדראפט שהגיע לקריאה עם השחקנים הוא הדראפט הראשון.
שרה רוהל משווה היום את עולם המחזאות לעולם הנצרות. המנהל האומנותי הוא האפיפיור אליו מגיע החוטא שצריך לתקן את דרכיו. "הו, אבי סלח כי חטאתי וכתבתי מחזה." ואז האפיפיור שולח את הנזירות והכמרים לעזור לחוטא. הכומר הוא הבמאי. והנזירות הם הדרמטורגים. אין להם השפעה על מילותיו של האפיפיור אבל הן יכולות לרכך את פצעיך, ולהכות אותך בסרגל. גם אני סבלתי מתחושת החטא וההתנצלות של הכותבים. אבל על מה אני מצטער בעצם? למה אני צריך להסתובב בעולם בהרגשת נחיתות? פעם הייתי משתמש במילה "אני רק המחזאי." כאילו לפתור ממני את האשמה. החלטתי להפסיק עם התחושה הזאת. אני מחזאי. זאת העבודה שלי ואני כותב מחזות. והמחזות האלה צריכים לעלות. אם מחזה הוא גרוע אז אני אשפר אותו. אני לא חטאתי בכתיבה. אני כותב. אין לי טענות לאף אחד בנושא, אני פשוט כועס על עצמי שבזבזתי את הזמן שלי בתחושות טפשיות.
אני לא משתמש יותר במילה לתקן. אני משתמש במילה לשפר. לתקן אומר שיש טעות. אבל אין בדראפט ראשון טעויות יש רק שיפורים ושדרוגים. באומנות אין טעויות, יש רק תאונות משמחות. יש כשלונות. יש אומץ.
תגובות