הטעות של הפיכת מחזה קצר למחזה ארוך והחשיבות בשיחות עם בימאים

לפני יומיים קראתי את המערכה השניה של 'המחכה לאהבה' ומצאתי שאני אוהב אותה ולא רוצה לאבד אותה. (החלטנו להוריד אותה ולכתוב מערכה חדשה) עשיתי קופי פייסט למסמך חדש. אם אשנה את הדמויות ואשכתב אותו עשוי לצאת ממנו מחזה יפה. במשך יומיים עבדתי על מחזה הזה. קראתי לו 'מוכר השוקולד וזוג האוהבים'. זה  יהיה נחמד, חשבתי לעצמי, שיהיו לי שלושה מחזות שונים שמתעסקים באותו נושא ובאותו מקום - תחנת רכבת. פתחתי תיקייה חדשה ונתתי לה שם - סיפורי התחנה. ואז זה קרה. הבנתי שבמקום להרחיב את המחזה הקצר למחזה ארוך, אכתוב שלושה סיפורים על מקום אחד. שלושה סיפורי אהבה שמתרחשים בתחנה. לפעמים שם של מחזה יכול לסדר לך את כל המחשבה. הסופר ר.ל. סטיין אומר שהוא קודם כל נותן שם ועל בסיסו כותב את הספר. התכתבתי עם תום ווליניץ הוא חשב שזה רעיון טוב. שלושה שחקנים ופסנתרן ישחקו שלושה סיפורי אהבה מוזרים. באותו רגע הרגשתי איך כל הקושי נעלם. הצלחתי לשמוע שוב את המוזיקה של המחזה. אני יכול לראות איזו הצגה זו תהיה. התרווחתי על הכיסא וחייכתי. אני רואה את הסוף.




בסוף המחזה הקצר של 'המחכה לאהבה' הדמויות משתנות . ולכן לא יכולתי להמשיך אותו. אם דמות פותרת את המטרה הפנימית שלה אין יותר סיפור.  כשאני כותב מחזה קצר לרוב אני מנסה לכתוב את המערכה השלישית. אני משתדל לכתוב את סצנת הקרב האחרונה. אני משקיע את הדף הראשון והשני ב'בלוקינג' (הנחת היסודות כדי להבין מקום, דמויות, ואת האירוע המחולל) ומשם ממשיך לקונפליקט חצי מחזה. והיפוך בחצי השני כדי להגיע למהות של המטרה הפנימית. בדפים האחרונים אני נותן לדמויות להחשף.

בפרויקט המחזאים אנחנו כותבים מחזות קצרים. ואת חלקם אנחנו מנסים להפוך למחזות ארוכים. הבנו שכמעט רוב המחזות הקצרים לא יכולים להפוך למחזה ארוך. זו טעות למתוח את הרעיון באמצעות מילים . המחזה הופך למסטיק. במקום להתקדם עם העלילה, מרחיבים את הפעולה, מותחים אותה. המחזה הופך להיות מדשדש. הפעולה נשחקת. הרי אם הצלחתי להצדיק מעבר מהיר במחזה קצר איזו סיבה יש לי למתוח את הפעולה?  החוכמה היא לקחת את הגרעין של המחזה הקצר ולפתח לו מערכת חוקים רחבה יותר, צירי עלילה נוספים, לעבות את מערכות היחסים. בקיצור צריך לשים את המחזה הקצר בצד ולכתוב את הסיפור מחדש.

המחזה 'דם דם דא דם.' התחיל כמחזה קצר שהפך לארוך. בתהליך הראשוני  פירקתי אותו למהלכים. כל מהלך היה חייב להיות בעל ערך דרמטי. ובעיקר תיאטרלי. כשאני בוחן רעיון, אני שואל איפה התמונות התיאטרלית.   במחזה הסופי יש תמונה שאורכה כעשר דקות נטולת טקסט. אבל בעלת ערך תיאטרלי גבוה.   כוכב הקולנוע קשור. וההורים מלבישים אותו. הכוכב לא מתנגד, שום דבר לא מסבך אותם. לכאורה אין קונפליקט של רצונות. התמונה עצמה היא אירונית הקונפליקט הוא בן אדם מול עולם ולכן התמונה מחזיקה זמן במה.

בצהריים ישבתי עם אודי בן משה, המנהל האומנותי של החאן. שוחחנו שיחה מרתקת על תיאטרון, על מחזאות, על ירושלים, והעלינו רעיונות ומחשבות על מחזות ותרבות. כמחזאי, השיח עם בימאים הוא חשוב. בימאים הם אנשי הקשר, המגשרים בין המחזות שלי לבמה. במאי חושב אחרת משחקן (מן הסתם).  כלי ההבעה שלהם שונים. ההבעה של האומנים האלה היא ברווחים שבין המילים. במאי מחפש את הפלסטיות התיאטרלית של המחזה. שחקן מחפש את המבע הרגשי שבין המילים. אם הצלחתי לחבר בין השניים עשיתי עבודה טובה. זו מטרתי -- לייצר מרווחים בטקסט לשני הגורמים. זה לימד אותי שיעור חשוב באבחון הקוראים. איזה מחזה מתאים למי. אני כמובן טועה כל הזמן כי זה לא מדע מדוייק.  לכן השיחות  האלה חשובות. אני לומד איך הקולגות שלי מביעים את עצמם. אני מאזין למילים, למקצב הפנימי שלהם. איזה שכבות או פילטרים להכניס לסיפור על מנת לייצר מפגש של רעיונות בין שני אנשים או יותר.  זו עבודה קבוצתית. אני רק חלק ממנה.  הרגע שבו קבוצת אנשים נפגשים על מנת לתאם ביניהם סיפור ולהציג אותו הוא נפלא בעיני,  אני מוצא בזה אלמנט פולחני דתי.

לאחר הפגישה המשכתי לעבוד על המחכה לאהבה. כתבתי מחשבות על המחזה השלישי. יש לי רעיון עיקש שאני מנסה לראות איך להכניס אותו. הוא עקום לגמרי ואני מרגיש שאאלץ לוותר עליו בהמשך. אבל קודם אנסה אותו ואז נראה. אני עסוק בלכתוב את הסיפור כמה פעמים. - כתיבה חופשית של רעיונות ודיאלוג. אני כותב במחברת עם עט. זו זרימת תודעה אחרת מכתיבה על מחשב.

בערב מאוחר, ישבתי עם אבי גולומב ונועה שכטר ודיברנו על העתיד של ההצגה 'יואל.' ההצגה חוזרת באוקטובר ואנחנו רוצים לעשות בה מקצה שיפורים. שיחות הלילה האלה עם חברים תמיד נעימות.   

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ניים דרופ - כשהאלים החליטו לרדת ולשחק עם בני האדם הם יצרו את הפרפורמנס.

מוקדש לשחקן אחד

אם החלטתם לכתוב מערכונים להלן כמה טיפים

נשים בצמרת (מחזה תגובה)

למה אנחנו שוכחים לשחק?

מלחמה על תשומת לב