הספר שריגש אותי וגרם לי לחקור את הסבל ולאיזה חיילים אני כותב?

עבר כמעט שבוע מהפוסט הקודם.

כתבתי הרבה מאוד בימים האחרונים וגם קראתי הרבה מאוד ספרים. ספר בעל מבנה נהדר, שני מותחנים וקלאסיקה אחת שאני באמצע ולא ממהר איתה. אבל ספר אחד ממש הפך אותי.

תיאטרון המלחמה

הספר נקרא 'תיאטרון המלחמה' - שמספר על הקשר בין הטרגדיות היווניות לאנשים הסובלים מפוסט טראומה. הרעיון שעומד מאחורי הספר הזה מטלטל אותי כבר כמה ימים.

בעיקר הסיפור על סופקלס

סופוקלס שהיה  גנרל זקן וכתב לחיילים שלו מחזות על פוסט טראומה של מלחמה.  המחזה איאס שמשום מה נחשב למחזה חלש והמחזה פילוקטטס. איאס מספר על גיבור מלחמה שהוזה ושוחט חיות והבושה גורמת לו להתאבד על חרבו. ופילוקטטס מספר על גיבור שנזנח על אי בשל הכשת נחש הגורמת לו לסבל רב ובגלל נבואה קוראים לו לחזור לשדה הקרב.  מיד קראתי את המחזות ומצאתי את עצמי מוקסם.

בספר מתואר כיצד החיילים היוונים היו מגיעים לאמפי, מסתדרים לפי דרגות ויחידות כאשר  החיילים  הזוטרים בצדדים. החצוצרה נשמעת וכל החיילים נעמדים כדי לקבל את הגנרלים המתיישבים בשורה הראשונה. ולהקת שחקנים מציגה מחזות על הסבל שבמלחמה. מתוך הנחת יסוד שהאדם סובל לבד על הבמה (איאס, פילוקטטס) אבל הקהל (כל החיילים ) יושבים יחד ומייצרים בכל קבוצת תמיכה על נושא שלרוב לא מדברים עליו. מיד התיישבתי לקרוא את המחזות וחוויתי המון עצב ויופי. דמיינתי את החיילים החוזרים מהקרב ומתיישבים לצפות במחזות יחד עם הגנרלים שלהם ויחד נוגעים בעצבים חשופים. המחשבה על סופוקלס שכותב לחיילים שלו, למדינה שלו. (חשוב לציין שאתונה נמצאת באותה תקופה כבר 80 שנה במלחמה )

זה גרם לי לשאול לשאלות על המחזות שאני כותב. על תצוגת הסבל. על גורל ועל תקווה. זה האיר לי הטרגדיות באור מחודש. את הסבל השייקספירי של דמויות כמו המלט וריצ'רד השלישי. ניסיתי להבין האם לי יש חיילים? אולי כל מחזאי צריך למצוא את החיילים שלו אנונימיים ככל שיהיו. למי אני מציג את הסבל?

נזכרתי ביום שעזבתי את ההגדרה שלי לשחקן. עמדתי על הבמה ולא הבנתי מי הם כל האנשים הזרים שמסתכלים עלי.  אולי כולנו צריכים למצוא את החיילים שלנו.

כתבתי כמו מטורף, האצבעות שלי כאבו. המוח שלי נשרף ממחשבות. כתבתי רעיונות ומחשבות כל הזמן על כל דבר שנקרה בדרכי. ובמקביל צללתי עוד לטרגדיות. מנסה להטמיע את הסבל של הדמויות בתוכי.  זו הייתה ועודנה  חקירה אל מול העצמי. מתוך הסערה התיישבתי לכתוב  מחזה בהשראת הטרגדיות. ולמרות שאני אמור לעבוד על דברים אחרים. ויסלחו האנשים שמחכים לחומרים. ישבתי ביומיים האחרונים וכתבתי. אני חושב שאסיים לכתוב את זה בקרוב.

נ.ב
זה גם גרם לי להבין יותר לעומק את המשמעות של בלוג הזה.