יום ארוך ומספק

-

בבוקר נפגשתי עם שי שבתאי. דיברנו על מחזאות, על אריסטו ושייקספיר. שי הוא איש מרתק מהבחינה הזאת.

לימדתי בסדנת קולות חדשים. פרויקט המחזאות של הקרן לפיתוח מחזאות ישראלית. דיברנו על פיתוח דמויות דרך רצון. וטכניקות של דיאלוג.

לאחר מכן הייתה לי פגישה בפיס.

בערב לימדתי משחק אצל הסטודיו של גל אמיתי. היה שיעור נהדר ומלא צחוק.

קצת למדתי ערבית קצת ניגנתי בפסנתר

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מוקדש לשחקן אחד

-
תמונה
יום אחד שחקן ואני שוחחנו. "אני לא מצליח לנתח טקסט וכשחקן זה מאוד מתסכל אותי." הוא אמר.  הוא ביקש שאסביר לו על שיטת יאט/לאבאן, עצרתי אותו.  "תתחיל לקרוא ספרים" אמרתי לו "ספרים על משחק"  "אתה יכול להמליץ לי על כמה טובים?"  אמרתי לו שאני אכתוב על זה פוסט.    אתחיל בסיפור  - בתחילת שנת לימודי המשחק שלי קיבלתי רשימת מחזות ארוכה לקרוא ורשימה של מורים שצפויים ללמד אותי. לצד כל מורה נכתבה הטכניקה או המתודה שהוא צפוי ללמד אותי. אחד המורים עמד ללמד אותי את שיטת סטניסלבסקי - עבודת השחקן על עצמו.  לימודי המשחק החלו. כל מורה הציג את עצמו בשיעור וכעבור יומיים נכנסתי לשיעור עם המורה שילמד אותי סטניסלבסקי. לא עברו עשר דקות והבנתי שהמורה מדבר מילים שאין לי יכולת להבין, זה היה כללי, זה היה באוויר, זו בעיקר הייתה דעתו על עולם המשחק.  דבריו לא נראו לי קשורים לאבי תורת המשחק שחי לו ברוסיה לפני מאה שנה. המתנתי בסבלנות אולי אני אבין משהו בהמשך. אבל הדברים רק החמירו. התחלתי לשמוע משפטים כגון. "אתה לא יודע מה הפעולה שלך", "אתה משוטט על הבמה...
המשך לקרוא

תפיסת השחקן את עצמו כעסק

-
תמונה
אתחיל בסיפור (ייתכן אמיתי, ייתכן אגדה אבל עדיין סיפור טוב) -לאחר סיום לימודי המשחק שלו, סר איאן מק'קלן   מצא עצמו משחק במספר הצגות וסרטים. אבל חלומו היה לשחק את 'המלט'. היות ולא היה בנמצא במאי או מנהל אומנותי שייתן לו את התפקיד, החליט ליזום זאת בעצמו.  הוא ארגן כמה מחבריו השחקנים והזמין אותם לעבוד איתו על המחזה המלט כשהוא בתפקיד הראשי. לאחר שהתגבשה קבוצת שחקנים, הם פרסמו מודעה בעיתון שקבוצת שחקנים מקיימים אודישנים לבמאים. עד מהרה מצאו קבוצת השחקנים הנ"ל, במאי צעיר שנראה להם מתאים והחלו בעבודה ללא כסף ממקור חיצוני. כלומר הם עצמם השקיעו את כספם הדל בשביל צרכי ההפקה. לבסוף עלתה ההצגה, נחלה הצלחה, ומרבית השחקנים כולל הבמאי מצאו עבודה בתאטרון זה או אחר. כשחלקם הגדול הגיע לרויאל שייקספיר קומפני. ייתכן שקבוצה זו היא הרויאל שייקספיר קומפני. זה סיפור שאני בד"כ מספר, אני לא יודע מהיכן הוא והאם יש בו אמת.  גיליתי שהרבה מזיכרונות הילדות שלי מעולם לא קרו והם יציר הדמיון שלי. אבל אין זה משנה.  השורה התחתונה ברורה.  הרבה שחקנים יוצאים מבית ספר למשחק כל שנה ורק...
המשך לקרוא

תפילת השחקן

-
תמונה
אני בוחן לבבות ויודע לעד יסורי לבטים של שחקנים היוצרים יש מאין תן לי כוח לעמוד מול ההשפלות, העלבונות המלחמות והאנטריגות קנאה, רכילות, צרות עין זלזול החברה, אדישות הקהל, טמטום הביקורת צער חברך בזמן ניצחון, שמחה לאיד בזמן מפלה והשכחה הכללית הצפוייה לך בעתיד בתמורה לעבודתך ולהישגך. עכשיו עלה לבמה!
המשך לקרוא

שחקן מול במאי

-
תמונה
לשחקן ישנה דילמה קיומית הזהה לכל אדם, אך היא הופכת להיות מועצמת פי כמה מונים בחדר חזרות. מדוע? מכיוון שלשחקן יש דד-ליין מאוד ברור ( לצורך העניין כחודשיים זמן חזרות עד להעלאת ההצגה כדי לתת מענה לשאלה הקיומית של הדמות והשחקן כאחד "מי אני?") אם נמשיל את זה למצבו של אדם - דמו את הרגע שבו אומרים לכם יש לכם חודשיים לחיות. השחקן הנו יצור המחפש ודאות ומשמעות בחדר חזרות שבו אין אף אחד מן השתיים. דילמה קיומית זו 'חיפוש אחר משמעות וודאות' הולידה בעצם את הצורך בבמאי. בעבודתו היומיומית הבמאי, אם אכן הוא מתייחס בנאמנות לשחקניו, מתנסה גם הוא בחוסר הודאות. התחבטויותיו ועימותיו של השחקן עם שאלות שאין עליהן תשובות (מי אני, מה אני) חושפים את הבמאי לאותן שאלות עצמן, כמו גם הבמאי חייב להבין כי התנסותו של השחקן פרטית לחלוטין ואי אפשר להכירה באמת.  לשאת אי ודאות היא תנאי ראשוני במקצוע. אף שרוב האנשים נוטים לחשוב כי הבמאים מנחים את השחקנים בשיטתיות וביד בטוחה דרך שלבים מדויקים וצפויים אל עבר מטרה/הצגה ידועה מראש, אין זה המצב ברוב המקרים. מרבית הבמאים מרבים לפקפק, לאלתר ולחפש כ...
המשך לקרוא

יומן כתיבה 27-28.1

-
תמונה
ישנתי מוזר, נרדמתי על הספה תוך כדי קריאה. בבוקר התעוררתי מוקדם. ניסיתי לגנוב כמה שיותר דקות שינה, אבל רעשי הזום שבקעו מהמחשב של בתי עקרו אותי מכבלי השינה. אני פותח כל בוקר בשגרה זהה. אני קם, מכין לי קפה ומתיישב לקרוא ספר בין חצי שעה לשעה. אני מקיים את השגרה הזאת כבר כמה שנים.  בדרך לסטודיו האזנתי לספר של ג'ודי פיקו " צעד קטן גדול". הספר הזה מאוד מרשים. זמן ארוך בחיי לא אהבתי לקרוא ספרות מסחרית שנכתבת על ידי נשים. יש מעט מאוד סופרות שאני נהנה לקרוא. אורלי קסטל בלום היא אחת האהובות עלי, במיוחד דולי סיטי. לאחרונה התחלתי לקרוא ספרים של כמה סופרות - נורה רוברטס, ג'ודי פיקו ועוד (שאני לא זוכר את שמן). כמחזאי הרבה יורת טוב לקרוא סופרות מסופרים במיוחד בתחום המסחרי. גברים כותבים על חטיפות, היעלמויות, ואילו הנשים כותבות גם על כל אלו אבל מקום אחר. ממקום יותר ריאליסטי. הן משקיעות יותר עומק ברגש ובדמויות עצמן. לי כמחזאי זה ממש מתנה. לכן התחלתי גם לשוטט לז'אנרים פחות שגרתיים בקריאה שלי. אני לא מכריח את עצמי לסיים ספרים אבל יש סופרות שמצליחות בעזרת מילים לשאוב אותי פנימה עמוק.  ...
המשך לקרוא

למה אנחנו שוכחים לשחק?

-
תמונה
מישהי נגשה אלי לפני מספר ימים והביעה את מצוקתה "אני לא מצליחה לנתח טקסט, אני יושבת מול הסצנה כבר כמה ימים, עוברת על כל מה שצריך, מחלקת ליוניטים, ביטים אבל עדיין אני לא מצליחה לפענח את הסצנה. אתה יכול לעזור לי?" הייתה לי רק תשובה אחת לענות לה. "ולשחק ניסית?" סטודנטים שוכחים לשחק, אני לא מדבר על acting, אני מתכוון ל playing. כשהילדה שלי משחקת בטבחית בחנות, היא לא עושה עבודת דמות. לא יושבת ליד שולחן ומחלקת ליוניטים. היא משחקת בשביל המשחק. רוב האנשים שמגיעים ללמוד משחק באים עם אותה הנאה בסיסית של משחק. צחוקים לחברים או בעבודה, ההנאה בהבעת רגשות והצורך בשיתופן, או סתם ההנאה בשינוי העצמי (להיות מישהו אחר), משחק שנעשה ללא מודע, מתוך הנאה ואינטואיציה של הבן אדם. המשחק  משול  בעיני לרגעים שבהם שיחקנו באימא ואבא, רופא וחולה ושאר משחקי ילדות, בסך הכול חובשים כובע ומדמיינים שאנחנו משהו אחר. אבל אז מגיעים לבית ספר למשחק, ומתחילה הרפתקאת המודעות. פתאום יש דיבורים על אמת, קול, טקסט, ומניעים פסיכולוגים וכל מורה רואה את העולם מנקודת מבטו האישית. ואחרי פחות משבוע ימים חדוות המשחק ...
המשך לקרוא