ניל גיימן ואני

ניל גיימן, סופר, תסריטאי, עיתונאי, איש די מפורסם בעולם הספרות.  אני לא מתחבר לסגנון הספרותי שלו. זה מצד אחד. מצד שני, האיש עצמו מרתק אותי והשפיע על לא מעט בחירות שעשיתי בחיי הכתיבה שלי. את הספרים שלו הכרחתי את עצמי לקרוא. קראתי את אלים אמריקאים ולא ממש אהבתי. חאר כך את ספר בית הקברות ואהבתי רק את הסוף, קראתי את החוברות הראשונות של סנדמן (גם שם לא נתפסתי אבל הצלחתי להכיר בחוכמה של הכתיבה.) אבל יש לקרוא דברים מתוך הנאה וניל גיימן לא מסב לי הנאה ויש לקרוא דברים על מנת ללמוד מהם את המלאכה וכאן ניל גיימן הוא נהדר. אני מוצא שיש ספרים שאני נהנה מהם מאוד ויש ספרים שאני קורא אותם כאדם שחוקר את עולם הכתיבה.

אני שומע אותו מדבר בפודקאסטים ובראיונות. אני קורא מאמרים שלו. הוא נשמע כמו קולגה. מישהו שהייתי יכול לשבת איתו על קפה ולדבר. האם לא לכל אחד מאיתנו יש אדם כזה בחיים? אדם שאיננו מכירים אך נדמה שהוא היה יכול להיות חבר טוב?

לאורך השנים חזרתי אליו שוב שוב. בזכותו רכשתי את העט הנובע הראשון שלי LAMY SAFARI. ואחר גם את השני LAMY 2000 . מאז אני הכי אוהב לכתוב איתם. למדתי להנות מכתב גדול ולא מובן במחברות שלי ולהרגיש בזכותם שאני אדם כותב. אני משתדל לכתוב את רוב החומרים שלי בעט נובע. לפחות בהתחלה.

מישהו פעם אמר: כאשר אתה כותב בבית קפה עם מחברת ועט, אנשים יסתכלו עליך וישאלו "מה אתה כותב?" אבל מול מחשב השאלה תהיה "על מה אתה עובד? " ניסיתי את זה. זה אכן ככה.

ניל גיימן מציין שכאשר כותבים במחשב יש תחושה רצינית של עבודה ולכן קשה מאוד לקצר את המילים, כי אתה מוחק את העבודה שלך, עבודה שהשקעת בה. לעומת זאת לערוך כתב יד ולהעביר את זה למחשב מרגיש כאילו אתה חוסך לעצמך עבודה מיותרת. לכן, במקום לקצר אנחנו מונעים מילים מהמחשב. זה נהדר.

אני הכי אוהב את ההקדמות שניל גיימן כותב. הוא מצליח להעביר תמימות וסקרנות ולטבול אותן בתובנות. אני  אוהב ללמוד איך אנשים חושבים, איפה הם כותבים, באיזה עט הם משתמשים (או מחשב) מה סדר היום שלהם וכו'

ככל שאני מתבגר אני מעכל את הרעיון שאני יכול להעריך את פועלו של בן אדם מבלי לאהוב את האמנות שלו. במוח אני מבין את ההגיון אבל הלב עדיין מסרב להאמין בזה.