רועי מליח רשף

כתבה מאתר הבמה מאת לילך גביש רו עי מליח רשף מסביר איך עובד פרויקט התאטרון המהיר בעולם בפסטיבל תאטרון קצר בצוותא "אנשים סוגרים את עצמם בתוך עשייה מסוימת"   קליקות, יוצרים שמתקשים לשבור מסגרות והסתגרות של אמנים במקום הנוח והבטוח שיצרו להם, כל אלה מאיימים להפוך את בימות התאטרון למקום שאולי, ביום אחד, לא רחוק מאיתנו, יהפוך למקום יצרני, אך מוגבל יצירתית. פרויקט 14/48 – התאטרון המהיר בעולם, מגיע לישראל בכוונה לשבור את מחסומי היצירה, ללא ועדה אמנותית, וללא צנזורה, וליצור סביבה תומכת לחיבור אמנותי רדיקלי, בין יוצרים שמרביתם לא עבדו זה עם זה בעבר. הילה סורג'ון, רותי אסרסאי, ירדן גלבוע שבעה מחזאים, שבעה במאים ו- 26 שחקנים ייצרו 14 מחזות קצרים בני 10 דקות כל אחד, ב-48 שעות. מי שאחראי ליבוא הפרויקט ולניהולו בארץ הוא יוצר התאטרון רועי מליח רשף, שמתוך מצוקה קטנה שלו, יצר הזדמנות לעשייה משותפת של יוצרים ויוצרות, שספק אם בנסיבות הקיימות של חיי היצירה שלהם היו נפגשים. הפרויקט, הפועל בסיאטל מזה 13 שנה, יופעל זו השנה הראשונה במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר...

ניתן ללחוץ להגדלה

להיות רב יכולת, נמדד ברמת המודעות של השחקן/במאי למה שקורה בקבוצה ולדרך הפעולה שלו שלרוב מותאמת להתרחשויות ואינה יוצרת התנגדות. אי אפשר לחשב או לתמרן יכולת. מידות היכולת הן: יכולת רבה : תגובה מודעת ועם זאת ספונטנית למה שקורה כאן ועכשיו, ללא חישוב או תמרון. יכולה מועטה: ניסיון לעשות את המעשה הנכון. זוהי התנהגות מחושבת, מבוססת על תפישות של טוב ורע והתנהגות מתמרנת הנתמכת ברעיון האומר מה צריך לקרות. יכולת מזערית: מוסר כפוי. מוסר כפוי נשען, ברובו, על מה ראוי ולא ראוי. הוא מחושב ומתומרן בו זמנית וגורר לרוב התנגדות וענישה. אין הוא שופך כל אור על מה שקורה ולעתים חוזר כמו בומרנג. הבמאים/שחקנים המאבדים מגע עם מה שקורה לא מצליחים לפעול מתוך ספונטניות ולכן הם מנסים לעשות את מה שנכון לדעתם. אם פעולה זו נכשלת, הם מנסים לעתים קרובות, דרכי כפייה. כאשר הבמאי/שחקן מאבד את תחושת הכאן ועכשיו עליו לבחור להיות שקט. להניח לכל המאמצים עד שחוזרת אליו תחושה של בהירות ומודעות. לדוגמה כאשר אנו תופסים את עצמנו מפליגים בהסברים, דיבורים, נתונים וניתוחים (טובים וחכמים ככל שיהיו) זהו סימן של מצוקה. עלינו לחז...

שחקנים לומדים רבות כאשר הם חשופים לכל דבר. ולא מתוך כך שהם מנסים לנחש מה יישא חן בעיני המורה. מורה מעניק שימת לב לכל צורות ההתנהגות, כך נפתחים השחקנים לצורות רבות יותר של התנהגויות ופעולות. מורה מראה שסגנון אינו תחליף לתוכן, כי לידיעת עובדות מסוימות אין יותר כוח מהגיון פשוט. עשיית רושם אינה יעילה יותר מהפעולה הבסיסית ביותר. עלינו ללמוד כי פעולה יעילה עולה מתוך דממה ותחושת זהות אישית ברורה. אל למורה להאיץ במתרחש בדברים להתרחש, עליו להתיר לתהליך הלמידה להתגלגל מעצמו. על המורה להראות דוגמה ולא להטיף לאחרים כיצד להיות. התערבות מתמדת תחסום את התהליך שעובר התלמיד. אל למורה להתעקש על דרך מסוימת. 

אינסוף דרמות בחדר חזרות מאפילות על המודעות. רעש רב מדי מטשטש את החושים. הרבה אינפורמציה מכהה את ההפנמה ואת האינטואיציה המקורית. אל לנו להחליף התרגשות יתר בלמידה. חוויה רגשית אינה למידה, זהו אזור תת הכרתי (תת מודע) ובכך קשה לנו לתפוס את המציאות כמו שהיא, אין אנו מודעים לעצמנו ולסביבותינו, ועוד אוסיף שתחושה זו ממכרת ומשכיחה מאתנו את הלמידה. עלינו לקבוע זמן קבוע להרהורים שקטים. לעכל את מה שקרה. לתת לחושים לנוח ולשקוט. הערה באה לפני מעשה לא לאחריו, על מנת שיתוקן. עלינו להניח לפטפטת השכלתנית, השטחית ולשיגיונות שלנו, להימנע מהתמכרות לצליל קולנו.  עלינו להקדיש תשומת לב לכלל תגובתו של הגוף כלפי מצב נתון.  כאשר יש לשחקנים זמן להרהורים הם יכולים לראות ברור יותר מה חיוני בעצמם ובאחרים.   

כאשר אינך מבין מה בן אדם אומר, אל תתלה בכל מילה. ותר על מאמציך, היה שקט בתוכך ורק הקשב. כאשר מה שאתה שומע או רואה מפתיע ומבלבל אותך אל תתאמץ להבין את הדברים. עמוד לרגע בצד והיה נינוח. ייתכן שאירועים מורכבים ייראו בעיניך לפתע פשוטים יותר. כדי לדעת מה קורה, עליך לפתח את המודעות - הבט בלי ללטוש עיניים, הקשב בשקט, אל תתאמץ לשמוע. הימנע מלענות, השתמש באינטואיציה הראשונית שלך ובתגובה ללא מחשבה. אין צורך לרדת לעומקם של דברים. ככל שתצליח יותר להרפות ולחדול ממאמצים, ככל שתהיה פתוח יותר ומקבל, יהיה לך קל לדעת מה קורה. תמיד השאר בהווה. לרוב הוא הדבר היחיד שקיים. קל להיות מודע אליו. הוא תמיד בהישג יד בניגוד לזיכרונות העבר ולדמיונות שווא של העתיד. היה קשוב למה שקורה - עכשיו.

מילים הם כמו הרוח והגלים. מעשים הם בעניין רווח והפסד. הרוח והגלים נעים בקלות. שאלות של רווח והפסד מובילות בקלות לסכנה. מכך שכעס מתעורר בגלל מילים חכמות ונאומים חד צדדיים. כשבעל חיים עומד בפני המוות. לא אכפת לו אלו קריאות הוא משמיע; הוא נושם בנשיפות רמות ואימה פראית נובטת מלבו. גם בן אדם, אם נלחץ עליו חזק מדי, ישיב לנו לא כמנהגו, גם אם לא ידע מדוע נהג כך. אם הוא עצמו אינו מבין מדוע התנהג כך. מי יודע היכן זה יסתיים? 

לרומי. "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם," זה לא משפט שלי, אבל הייתי חייב להתחיל מזה, ומטעמי נוחות הייתי חייב להפוך את ה"אני" שלי לדמות, מקווה שתביני - אבא. שעת לילה, הבית שקט, רק המזגן נשמע. רועי ישב בשירותים הקטנים שבביתו וחשב על שמו. כמה הוא לא מחובר לשם הזה. כמה השם הזה לעד ישאיר אותו בינוני. יש שמות שנשמעים טוב, שלו פשוט לא, כך הוא חשב. הוא חרבן. זו כבר הפעם השנייה היום שהוא מחרבן. זה כנראה מהפחד. בבוקר הוא יאשפז את עצמו בבית החולים איכילוב כדי שיבצעו בדיקות בבליטה שיש לו בצוואר. בלוטת הלימפה שלו עובדת שעות נוספות ומסביבה נקשרו קשרים רבים. הוא מתעב את עצמו על שהזניח ולא בדק את זה בשלושה חודשים האחרונים. הוא פיתח מערכת יחסים עם הגיבנת הקטנה שעל צווארו, אומר לעצמו שזה יעבור. אבל עוד קשר נקשר בצווארו ועוד קשר וכל פעם היה משהו אחר שמנע ממנו ללכת ולבדוק את זה. האם יש משהו חשוב יותר בעולם מהגוף שלך? את המחשבה הזאת הוא חשב רק היום. יש חשש ללימפומה. סוג של גידול ממאיר, התפתחות על גבי בלוטת הלימפה, במילים אחרות – סרטן. ...

הנה משהו שקראתי. אין ברצוני להרחיב למה ומדוע. אמנות ההליכה בחן ובדרך הישירה בנתיב חיי היום יום. הזמן והדרך של הדברים הפשוטים. כל צעד בעתו עד שכל הצעדים נעים בבטחה, בחופשיות וללא מאמץ. כאשר התזמון הוא נכון, מתרחשת פתיחות וקורים דברים גדולים מתוך פשטות נינוחה. אנרגיית הסקרנות מועילה לחושב כשם שאנרגיית הגוף מועילה לרקדן. חשיבה יוצרת שאלות המובילות לתשובות אשר הן בתורן מלמדות את תנועות המחול של הצגת השאלות והגילוי של החיפוש והמציאה. אנשים שאינם מיומנים באמנות ריקוד הלמידה, אשר חווית החיפוש שלהם מוליכה לתסכול, אשר עבורם שאלה כמוה כהשפלה, וויתור מתפרש כתבוסה. הם קרבנות של עצמם. מכשולים רגילים גוברים עליהם, אין הם מסוגלים למצוא את האיזון החמקמק והחופש לנוע אתו בקלילות בעולם. את אנרגיית החשיבה והעשייה נלמד באופן טוב יותר מעצמנו מאשר מהזולת. אנו שולטים בו, לבסוף, כאשר אנו משוחררים מהמגבלות של עצמנו.

בתחילת המאה העשרים הייתה נטייה רווחת בתאטרון שמשחק הוא דבר חיצוני, מלא בעצמו, לעתים על סף השירה. גם איכות המשחק במחזאות הריאליסטית (איבסן, סטרינברג) הייתה חיצונית ומלאה גינונים ומניירות. הבעיה הלכה והעמיקה במיוחד בתאטרון העממי/בידורי של אותם הימים. צורת משחק הייתה וולגרית צעקנית וסטראוטיפית. תאטרון שבו נאמרו לא רק דברי זימה אלא גם מסרים פוליטיים נגד הממשל. תאטרון זה היה אסור ברוסיה של תחילת המאה העשרים, הצנזורה של המשטר הקומוניסטי לא אפשרה לתאטרון שכזה להתקיים. היות וצנזורה ואמנות לא הולכים ביחד סופרים ומחזאים רבים ברוסיה מצאו דרכים עקיפות להביע את עצמם ולקבל אישור מהצנזורה. השאלה המרכזית שנשאלו לגבי יצירתם היא "מה המשמעות של מה שכתבתם?" התשובה הנכונה הייתה "אין משמעות!". צ'כוב, מגדולי המחזאים כתב לחוקי הצנזורה. לא עוד אנשים מרדניים, גיבורים שנלחמים באויב אכזר, אלא אנשים שנלחמים בעצמם. פעולותיהם לכאורה נראות כחסרות משמעות. הרהורי הלב, מחשבותיו של האדם הרוסי. הצנזורה אישרה. סטניסלבסקי, במאי ושחקן, הכיר בחומר, זיהה את הפוטנציאל הגלום בו ולקח על עצמו את מלאכת הבימו...

סדנה אינה כיתת משחק או חזרה למרות שלעיתים נדמה כך. המונח סדנה workshop מתאר מקום שבו ניתן לחקור וליצור בלי דרישה לתוצאה. מטרתה היחידה של הסדנה היא לחפש אספקטים נוספים של התיאטרון החל מסגנון ועד למיצוי פוטנציאל השחקן. לכן אין שימוש בטקסט אלא אם הוא נדרש כדי לתמוך בחקירה. כמו גם נדרשת התנתקות מהצורך לתאריך יעד על מנת שלמשתתפים בסדנה יהיה את החופש לבדוק ולחקור את אותן השאלות שלרוב מושתקות בזמן חזרות. גם באופן האישי וגם באופן הממסדי הסדנה דורשת מידה מסוימת של פתיחות ויכולות קליטה של רגעים פנימיים ומתקשרים. סדנה נותנת לנו רישיון לטפח, לגלות, לנחש, לצמוח ולנסות אלטרנטיבות. יש גם סכנות בסדנה שעלינו להכיר בהן. התמכרות בלתי נגמרת, אפילו נצחית, לתהליך. דיכאונות הנובעים מחוסר אונים ומיעוט של הנחיות ומידת ריכוז מאומצת המתישה את מערכות הגוף. את יתרונות הסדנה ניתן לתמצת כך – הסדנה היא צורה של חקירה או מחקר שבה הרעיונות, התיאוריות ואפילו מסקנות נראות לעין ולאו דווקא תוצאות.

אני בוחן לבבות ויודע לעד יסורי לבטים של שחקנים היוצרים יש מאין תן לי כוח לעמוד מול ההשפלות, העלבונות המלחמות והאנטריגות קנאה, רכילות, צרות עין זלזול החברה, אדישות הקהל, טמטום הביקורת צער חברך בזמן ניצחון, שמחה לאיד בזמן מפלה והשכחה הכללית הצפוייה לך בעתיד בתמורה לעבודתך ולהישגך. עכשיו עלה לבמה!

ההצגה "חיים אחרים" בבימויו של רועי מליח רשף ובביצוע קבוצת נוער בסיכון משכונת התקוה חזרה מפסטיבל בינלאומי בוניס, פלורידה שבארה"ב. ההצגה התקבלה בכבוד רב ולאחריה הגיעו מחמאות ושבחים רבים, ואף הזמנות לפסטיבלים נוספים ברחבי העולם. בנוסף, זכתה ההפקה לפרסי הצטיינות בתחומים הבאים: פרס מצוינות בתלבושות פרס מצוינות בויזאליות פרס מצוינות במוזיקה וסאונד פרס מצוינות לאנסמבל לנוער פרס שחקנית נוער מצטיינת – שני בן שמואל מהביקורות: "גולת הכותרת של הערב היתה ההצגה של המחזה המקורי "חיים אחרים"..." "עם הומור מסוגנן ומצויין, הקבוצה סיפרה אגדה מודרנית..." פרטים על ההצגה לחצו כאן

עיבוד ובימוי: רועי רשף-מליח תנועה: עמית זמיר דרמטורגיה: גוון מורוני עיבוד בימתי לסרטו של ויטוריו דה סיקה "נס במילאנו" (Miracolo a Milano) קופרודוקציה של הסטודיו עם תיאטרון הפיקולו במילאנו, אחד התיאטראות המובילים באירופה וביה"ס למשחק פאולו גראסי. לצפייה בהצגה לחצו כאן לראשונה נפגשות במילאנו שתי קבוצות של שחקנים במסגרת קו-פרודוקציה בין הסטודיו של יורם לוינשטיין לבין תאטרון ה"פיקולו" האיטלקי במטרה להמחיז את הסרט המופתי "נס במילאנו" של ויטוריו דה סיקה מ-1951. הפער בין התרבויות ומחסום השפה רק יוצר מפגש מרתק ומאתגר עוד יותר. כמו בסרט, אנשים אינדיבידואלים הופכים לקבוצה אחת שבאמצעות שפת התיאטרון והרבה דמיון מצליחות לתקשר ולספר את סיפורו של טוטו, ילד יתום שבגיל 18 יוצא אל העיר הגדולה ובונה יחד עם חבורת קבצנים עיר פחונים במגרש נטוש. כאשר במקרה הם מגלים מאגר נפט מגיע בעל המגרש, מובי ומנסה לסלק אותם. הם יוצאים למלחמה נגדו, על ביתם ועל זכותם לחיות כבני אדם. על הבמה נאספים 11 שחקנים – חמישה ישראלים, ושישה איטלקים , אשר מספרים את הסיפור בשלוש שפות שונות, היוצרו...

תמונות מההפקה תיאטרון-מחול, סמינר הקיבוצים מחזה: רועי מליח רשף בשיתוף השחקנים בימוי: רועי מליח רשף תנועה: ענת כ"ץ עיצוב חלל ותלבושות: ארז מעין תאורה: זיו וולושין עלתה בתאריכים 08.02.10 עד 25.02.10  הסיפור מאחורי ההפקה:  החל מאוגוסט 2009 ועד פברואר 2010 מצאתי את עצמי מבלה כמעט כל שבוע, לעיתים כל יום, בבית חולים. מטייל בין המסדרונות, מרופא לרופא, מבדיקה לבדיקה, ובעיקר יושב ומחכה בתור - בוהה- בקירות, בתמונות, בברכיים שלי, בתקרה, מדי פעם בשעון שלי ולרוב באנשים סביבי; באחיות, ברופאים, במנקים, בטכנאים, חולפים מהר, רואים אותי, לא רואים אותי, נוגעים בי, מדברים, במילים, מספרים, אותיות, נתונים רפואיים, חמש, שש, שבע, שתיים עשרה , הולכים, צועדים, אנשים מדברים על אנשים אחרים.  אנשים מדברים עלי, איתי על אחרים,  כולם מדברים, מספרים סיפורים , לעצמם או אחד לשני.  ובתוך כל העיסוק הזה בחיים ובמוות, יש שגרה של בני אדם, כולם עם פני פוקר, בוהקים באור פלורסנט  לבן. מנותקים לגמרי מהעולם שבחוץ, זה מרחב עם חוקים משלו, עם מילים משלו, עם שתיקות משלו  כי הרגע שבו אדם נכנס לב...