Miracolo - Piccolo theatro

עיבוד ובימוי: רועי רשף-מליח

תנועה: עמית זמיר

דרמטורגיה: גוון מורוני

עיבוד בימתי לסרטו של ויטוריו דה סיקה "נס במילאנו" (Miracolo a Milano)

קופרודוקציה של הסטודיו עם תיאטרון הפיקולו במילאנו, אחד התיאטראות המובילים באירופה וביה"ס למשחק פאולו גראסי.

לצפייה בהצגה לחצו כאן

לראשונה נפגשות במילאנו שתי קבוצות של שחקנים במסגרת קו-פרודוקציה בין הסטודיו של יורם לוינשטיין לבין תאטרון ה"פיקולו" האיטלקי במטרה להמחיז את הסרט המופתי "נס במילאנו" של ויטוריו דה סיקה מ-1951. הפער בין התרבויות ומחסום השפה רק יוצר מפגש מרתק ומאתגר עוד יותר.

כמו בסרט, אנשים אינדיבידואלים הופכים לקבוצה אחת שבאמצעות שפת התיאטרון והרבה דמיון מצליחות לתקשר ולספר את סיפורו של טוטו, ילד יתום שבגיל 18 יוצא אל העיר הגדולה ובונה יחד עם חבורת קבצנים עיר פחונים במגרש נטוש. כאשר במקרה הם מגלים מאגר נפט מגיע בעל המגרש, מובי ומנסה לסלק אותם. הם יוצאים למלחמה נגדו, על ביתם ועל זכותם לחיות כבני אדם.

על הבמה נאספים 11 שחקנים – חמישה ישראלים, ושישה איטלקים , אשר מספרים את הסיפור בשלוש שפות שונות, היוצרות שפה חדשה על הבמה.

ב 24.6 עלתה ההצגה לראשונה באיטליה על אחת הבמות המוכרות והמכובדות ביותר באירופה – תיאטרון "פיקולו". לאחר מספר הצגות שם, הגיע הצוות כולו לישראל והציג בין התאריכים 1-3 ליולי בתיאטרון של הסטודיו בת"א. הפרויקט התקיים בתמיכת עיריית ת"א ועיריית מילאנו כחלק מברית "ערים תאומות".

Miracolo a Milano, scritto da Zavattini e nel 1951 trasformato da De Sica in un film indimenticabile, è una favola sociale ambientata nel dopoguerra nelle baracche ai margini di Milano, dove la povera gente, minacciata di sfratto da un avido industriale, organizza un’azione di resistenza che solo un miracolo può far trionfare.

Un film che testimonia un’epoca di povertà e conflitto, ma anche di grande visione e speranza nel futuro.

Gli interpreti riattraversano sotto la guida del giovane regista israeliano Roy Reshef Maliach il capolavoro del neorealismo italiano. Il viaggio onirico "verso un regno dove buongiorno vuol dire veramente buongiorno" si riafferma nell’incontro tra giovani artisti di città così diverse e figli di un’epoca tanto lontana da quella della Milano del dopoguerra che costituisce la “zona franca” immaginaria del loro incontro. Sul palcoscenico vuoto tutto è creato dagli attori, dalle loro voci e dal loro corpo: cercando di riscoprire ancora una volta come dal niente, sul palcoscenico, possa nascere il miracolo della vita nel teatro.