למה אני לא אוהב קריאות מבויימות ואיך זה קשור לציור שסבא שלי מסגר בחדר העבודה שלו.
הייתי בקריאה מבויימת של מחזה שנקרא שהייה: שם זמני מאת שירי כפתורי. אני שמח שכותבים צולחים את הפעם הראשונה. אני אוהב לראות אותם מתקפלים במבוכה בפינת החדר, בזמן שקהל מקשיב למילים שבוקעות מהשחקנים. שמחתי בשבילה. זה היה מעניין.
שמתי לב שכותבים חדשים, המתחילים את חיי הכתיבה הדרמטית שלהם, משתמשים באותם כלים. הם נופלים לאותן מלכודות. ככל שאני נחשף יותר לחומרים של תחילת הדרך, אני מבחין בתבניות חוזרות. זה לא מספיק מעובד לי במוח אז לא אפרט על זה. (אולי בהמשך
אני לא אוהב קריאות מבויימות. זה צורה לא מפוצחת. זה מוזר לי שקהל מגיע לחוות הצגה לא שלמה. בארץ יש בעיה רצינית של העדר פיתוח. מחזות לא מקבלים פיתוח או ליווי. בחו"ל - אנגליה, וארצות הברית בעיקר - יש בעיה הפוכה: פיתוח מורחב. (over development) שם, מחזה עובר עשרות הערות, קבוצות עבודה, המון אנשים נותנים את דעתם, ועושים קריאות.
לאחרונה החלה מחאה נגד הקריאות. קריאה כמוצר מוגמר מול קהל לא בוחנת באמת את ההצגה. זה יותר בוחן את המחזה כיצירה ספרותית. ולא כיצירה בימתית. אתמול ישבתי ושמעתי קריאה. למה שאני אבוא להצגה אם היא תעלה? אני כבר יודע את העלילה. הראשוניות נעלמה לי. ראשוניות היא מאוד חשובה.
אומרים שאסור לאדם להציץ לבדיקה של רופא, לאנשים שעושים סקס ולחדר חזרות. אלה מקומות אינטימיים, חושפניים. המחזה הוא עירום בהתחלה. המחזאי מעביר כמו סם את המחזה לבמאי. הבמאי קורא ומזמין שחקנים. הם נכנסים לחדר ומתחילים לטעות, לחשוב, לערבב. זה סודי. זאת מחתרת צרפתית. (לפחות ככה הייתי רוצה לדמיין.) אבל להזמין אנשים לקריאה... אני זוכר שפעם הייתי בבית חולים והביאו כל מיני רופאים צעירים להביט בי לפני ניתוח. הם הביטו בי בזמן שהרופא דיבר - אוי למבוכה.
המחזות שלי עברו קריאה מבויימת. בבית ליסין, בצו קריאה בצוותא. התחושה בסוף תמיד זהה
כשהייתי ילד קטן, הייתי רץ לאימא שלי להראות לה ציור. היא חייכה, אמרה שזה מקסים, טפחה לי על הראש וחזרה לענייניה. (לא ממקום רע, הייתי עושה את זה כמה פעמים ביום.) וכל פעם, וזה מה שאני זוכר בעיקר, הציור היה נשאר לי ביד ואני לא ממש יודע מה לעשות איתו. אוקי, ציירתי משהו, הוא לא לגמרי מדוייק, הוא רחוק מיצירת מופת, אבל מה לעזאזל עושה איתו? אמרו לי יפה, טפחו לי על הראש, אבל מה אני עושה עם הציור המזורגג?! אז כמו כל ציור היתי מניח אותו באחד הארונות. דוחס אותו, בערימה של כל הציורים שאמרו לי שהם יפים. מציור יפה, לסתם עוד ציור יפה.
יום אחד הבאתי לסבא שלי ציור. הוא שמח, מיסגר אותו ותלה אותו בחדר עבודה. ציירתי מאז עשרות ציורים. חלקם הרבה יותר יפים מהציור שהוא תלה. אבל לציור הזה הייתה מסגרת והוא היה תלוי. הוא הוצג. כל פעם שהייתי מגיע אליו הביתה. הציור היה שם. כשסבא שלי נפטר לקחתי את הציור הזה אלי. הוא עדיין ממוסגר. עברו שלושים שתיים שנה מאז שציירתי אותו. זה הכוח של הצגה.
קריאות עושים עם חברים. קריאות עושים מאחורי דלת נעולה. קריאות זה למרתפים. קריאות זה עם שחקנים ואנשי מקצוע. קריאות זה לרופאים ומתמחים. תעשו הכול כדי שזו תהיה הצגה - אפילו בחדר, שתהיה במחסן, מול כסאות פלסטיק ושני אנשים. זה עדיף מקריאה גם אם נוכחים בה שלוש מאות אנשים.
תגובות