אל תתנו להם מונולוגים - הטעות בלימודי משחק ואיך זה קשור ל- SELF DIRECTING
יוצא לי ללמד די הרבה בני נוער. לאחרונה עשיתי סדנה - התלמידים למדו מונולוגים ואני התבקשתי לעבוד איתם. הגעתי לשיעור ולימדתי אותם כל מיני טכניקות לביצוע המונולוגים. בסוף השיעור חשבתי כמה זה מוזר לבקש ממישהו שאין לו שום רקע במשחק לעמוד מולי ולבצע מונולוג (בהנחה שמונולוג זה צורת התיאטרון הקשה ביותר לביצוע). מה הסיכוי להצליח? מה הסיכוי שזה יהיה קרוב לטוב? או יתקרב לרגע תיאטרלי? הרגשתי שאני זורק אותם לים סוער עם כרישים ודורש מהם לשחות. כרוניקה של מוות /כישלון ידועים מראש.
בתיאטרון האליזבתני נתקלתי במושג SELF DIRECTING - בימוי עצמי. השחקנים בתקופה הנ"ל ביימו את עצמם. לא היה במאי מוגדר. (זה התפתח במאה 19) לרוב זה היה תפקידו של המחזאי או מנהל החזרות או ראש הלהקה לארגן את ההצגה. השחקנים היו צריכים לדעת לקחת החלטות בעצמם.
השחקנים הצעירים היו שוליות של השחקנים המנוסים בלהקה והיו לומדים מהם את התנועות, ההבעות, והגוון הקולי של התפקידים. קראתי בספר כלשהו שההכשרה של שחקן בלהקה לקחה כשבע שנים, הצעיר היה עוזרו האישי של השחקן המנוסה ובכל רגע נתון הוא היה מוכן להחליף אותו במידת הצורך. לימודיו היו שירה, נגינה וסיף. על מנת להתקבל ללהקה עליו להיות זהה במידותיו לשחקן שממנו הוא לומד. לבסוף השחקן המנוסה היה מעביר את תלבושת ההצגה לשחקן המתלמד. מעתה הוא הצעיר שחקן רשמי בלהקה.
השחקנים הצעירים היו שוליות של השחקנים המנוסים בלהקה והיו לומדים מהם את התנועות, ההבעות, והגוון הקולי של התפקידים. קראתי בספר כלשהו שההכשרה של שחקן בלהקה לקחה כשבע שנים, הצעיר היה עוזרו האישי של השחקן המנוסה ובכל רגע נתון הוא היה מוכן להחליף אותו במידת הצורך. לימודיו היו שירה, נגינה וסיף. על מנת להתקבל ללהקה עליו להיות זהה במידותיו לשחקן שממנו הוא לומד. לבסוף השחקן המנוסה היה מעביר את תלבושת ההצגה לשחקן המתלמד. מעתה הוא הצעיר שחקן רשמי בלהקה.
בתיאטרון הצרפתי של תחילת המאה העשרים הייתה שיטת לימוד מעניינת בהכשרת שחקנים. שחקן בשנתו הראשונה (א) היה מוצמד לשחקן בשנה האחרונה. (ג)
א' היה נדרש לחקות את עבודתו של ג'. היו מונולוגים קבועים ממחזות שייקספרים וסצנות ממולייר ש-ג' היה צריך ללמד את א'. המפגש התבסס על חיקוי שעבר מתלמיד לתלמיד. לאחר שלוש שנים, א' היה הופך לג' ומלמד א' חדש שהגיע ללימודים.
כשלימדתי באקדמיה לאומנות המשחק 'פאולו גראסי' במילנו, נכנסתי לשיעור קומדיה דל ארטה. המורה היה ארליקינו ראשי - זה כנראה דרגת מאסטר. זה היה שילוב של שיעור ליצנות וקונג פו. הוא התעכב איתם על תנועות של כף הרגל. איך להזיז האגן. הוא לא ויתר להם. זה היה מקסים.
היום. תלמידי משחק, בני נוער, בני עשרים פלוס, ללא ניסיון, ללא הכשרה, ללא ליווי צמוד נדרשים לביים סצנות ומונולוגים ללא יכולות הבנה של גוף, קול, תנועה, הבעה רגשית וכן הלאה. אנחנו שופטים אותם ברמת ההופעה שהסיכוי להצלחתה הוא אפסי. האם כך צריך ללמד משחק?
במוזיקה לומדים אקורדים, משתמשים בהלחנה של מישהו אחר כדי שהמוזיקאי יוכל להתאמן. בציור יש טכניקות, יש מודל, בבסיס זה עדיין עובד על חיקוי המציאות. אז מדוע שחקן ללא שום יכולת לבימוי נדרש לביים את עצמו ללא מודל ראוי?
אני כתלמיד למשחק גנבתי מכל שחקן שראיתי. בשנה ב' הייתי צריך לעשות מונולוג של המלט - לקחתי ארבע גרסאות של המלט מהאוזן השלישית (ספריית וידאו) - לורנס אוליביה, דרק ג'ייקובי, קנת בראנה ומל גיבסון. במשך שבועיים חיקיתי את ארבעתם אחד לאחד. זה היה ממש תענוג. כל אחד מהם חתך את הדיבור אחרת, ופירש את המונולוג אחרת. זזתי כמוהם, דיברתי כמוהם. בהתחלה באנגלית ואז חיברתי את זה לעברית. בסוף כשהגשתי את זה בבית הספר עשיתי ערבוב של כל מה שאהבתי. וכל נתון שנתנו לי יכולתי לשנות. עם הזמן המונולוג הפך ל'שלי' וליווה אותי באודישנים. התקבלתי איתו לתיאטרון, ועד היום אני משתמש בו בשיעורים שלי כשאני מדגים עבודה על מונולוג (דבר שהפך להיות חיקוי בפני עצמו ובדיחה)
אוקי, נכון, ככל שהזמן עובר תלמידים מתחילים להבין את הרעיון ומצליחים ללמוד טכניקות על מנת להציל לעצמם את התחת. ויש כאלה שיש להם כישרון תיאטרלי טבעי. אבל לטעמי לימודי משחק צריכים להתבסס על אימון קבוע. על חיקוי, על מודלים, על עיקרון השוליה. העיקרון של העברת המידע מאב לבן. תלמידים צריכים להבין את עקרונות הבימוי העצמי.
מדוע שחקנים נדרשים לביים את עצמם בשנה הראשונה ובשנה השלישית מגיע אדם מקצועי ומביים אותם?
למה זה לא ההיפך. למה לא לביים אותם בשנה הראשונה ובשנה השלישית הם ילמדו לביים את עצמם? האם זה יכול לעבוד יותר טוב?
למה זה לא ההיפך. למה לא לביים אותם בשנה הראשונה ובשנה השלישית הם ילמדו לביים את עצמם? האם זה יכול לעבוד יותר טוב?
תגובות
תמיד כשאני שומע שבחים וקילוסין על ג'ייסון דנינו הולט, אני תוהה לאן פניו מועדות. מה הוא רוצה. הוא מאוהב בעצמו זה ברור. אוהב את גופו ומציגו לראווה היכן שניתן, זה רואים. היצירות שהוא יוצר תמיד מתהדרות ב"כנות אישית" ומלאות בדיבורים על הסקס שלו , והמלים זין כוס תחת מציצות וחדירות מופיעות תדיר. הכל כלול שם. מין מולטידיסציפילינריות של אמנויות הבמה. הוא מלמד דור שלם בסטודיו ניסן נתיב, ומוביל קו מסויים (מאוד) בתיאטרון הבית של ניסן נתיב. בסדר.הבנתי. אני אמנם מבוגר אבל עשיתי סקס כמה פעמים בחיי ואני מסוגל להכיל דיבורים על קקי שנשאר באצבע אחרי שמוצצים ומבקשים שידחפו אצבע בתחת "בזמן שאני גומר". אבל כשאני רואה הצגות שג'ייסון יוצר אני תמיד נזכר שניסן נתיב מורי ורבי אמר: לפני שאתה צוחק על שייקספיר תראה לי שאתה מבין אותו ויודע לעשות אותו.רק אחר כך תעשה טייקאופ על שייקספיר. אז ניימדרופ זה לא שייקספיר. זה שטחי. זה חסר פואנטה , זה משמים ומשעמם. ראיתי שחקנים יוצרים מענינים, מקוריים, חלקם חיות במה מוכשרות ביותר. בולטות במיוחד מיה לנדסמן.פצצת כשרון מלאת גוף עם אנרגיות נפלאות( תראו אותה זונה ב"אל נקמות" בתיאטרון הקאמרי). חלקן מצחיקות, יפות , נעות מצויין. יעל מור מבצעת מצויין ומרגש מונולוג -כשהיא מתופפת -על מאה הזיונים שהיו לה בחייה. הקצרים. והיא יפה והיא מצחיקה והיא סקסית. השאר מדברים אישית על רגעים בחייהם באופן לא מענין במיוחד.לא התרשמתי מהכנות,מגילוי הפרטים האינטימיים, והכל חשוך לאור תאורה חשוכה של מועדון סמים וסקס רב סקסואלי בברלין. זו קבוצת ההתיחסות.ברלין. זיונים עם בני כל המינים כמה שיותר.בשירותים זה אחלה.מכירים על הרחבה ואז מרחיבים חורים ואישונים ביחד. והבנים רובם בי. והבנות גם.הם לא יתפרנסו מעבודה בעיריה או בבנק דיסקונט. כולם התנסו בסקס עם בני כל המינים.הכל עירוני. תל אביבי.ברלינאי.שטחי.עלוב. בלי טיפת פואטיקה.בלי שאר רוח.על הכל מנצח ג'ייסון בעצמו.מסתובב כתרנגול נפוח חצי עירום. מלא קעקועים מהתחת עד הפדחת והכל מלווה באיזה שאר רוח של " איזה מוזיקה שמענו בזמן ש..." מענין לי ת'תחת מה היה פס הקול של הרגע שבו בכית באוטו...או מה השיר ששמעת בזמן ביתוק הבתולים, ואיזה שיר שמעתי כשנשבר הגזר שדחפת בישבן. אה והמוזיקאי שחר נץ היה חולה אז הערב היה בלי פסנתר.יש פסנתר באולם .שניים. אז? מי שיודע לנגן שינגן.נעלבתי.סליחה.למה סליחה? כי אני לא אוהב ביקורת על יוצר.תמיד מבקר יצירה ולא אישית את עושיה.ג'ייסון דנינו הולט מזמין זאת. פשוט היצירות שלו זה הוא. אז הוא חשוף.הוא אישי.הוא טוטאלי.הוא סוחף אחריו דור שלם של בוגרי ניסן נתיב. אולי נוספים.הוא זוכה להערכה -כך אני מבין-בחו"ל וזה אחלה.הלואי ויתנו לו לנהל את התיאטרון הקאמרי.הוא בהחלט יוצר מנסה.תוהה.תועה.טועה. יש בזה משהו. נכון. אבל לדעתי לא הפעם.סליחה שוב. אה.והערה לשרת התרבוש. מירי רגב. אל תראי את זה.תרצי לשלול את התמיכה בסטודיו המצויין של ניסן נתיב.ולומדים שם ערבים.יפו.פלסטין.עזבי.תבלי ערב מול האח.