הצגות לילדים - להוציא את המבוגרים? מי צריך חרוזים? למה דרמה שאפשר להשתגע? והצגת הילדים הכי טובה שראיתי.
להוציא את המבוגריםהלכתי היום עם בתי בת השבע להצגת ילדים - ואחרי שההצגה הסתיימה עלו לי כל מיני שאלות לגבי הז'אנר של הצגות ילדים בארץ. אני לא נכנסתי לתחום הילדים כמחזאי. עזרתי בפיתוח הצגות ילדים, שיחקי באחת, וכתבתי הצגת נוער אבל לא ביימתי או כתבתי הצגת ילדים.
כאבא לילדות, צפיתי איתם בכל התוכניות החל מערוץ בייבי, טלטאביז, רחוב סומסום, בוב ספוג, ארתור, דורה, הכול. המסקנות שהגעתי אליהן שיש הרבה יותר חופש בטלוויזיה לילדים מאשר בתיאטרון. למה זה בעצם? אני חושב שבגלל שבתיאטרון ההורים הם אלו שקונים את הכרטיסים ובתכלס הם אלו שמעריכים את ההצגה. (כמו רכזות) בטלוויזיה ההורה מנותק מהילד והעיקר שהילד עסוק במה שקורה. האם כמו שמשאירים ילד בגן אפשר להשאיר אותו באולם תיאטרון עם שחקנים? לפני שנתיים או שלוש הייתי במלון הכול כלול בטורקיה, והיה שם מועדון ילדים שההורים היו שולחים את הילדים שלהם כדי שיוכלו לנוח. אני לא יכולתי לשלוח אותם כי הבנות שלי עדיין לא ידעו אנגלית אז הן הרגישו לא נעים. מה יקרה אם נשאיר את הילדים לבד עם שחקנים? הרי ילדים לא אומרים שקט... ילדים מגיבים. להצגה אין כללים, אלה המבוגרים שמכתיבים את הכללים. אני מדמיין הצגה לילדים בלי מבוגרים. אפשר היה לכתוב דברים משוגעים. כאלה שמבוגרים היו משתעממים. נסו לראות את הטלטאביז.
חרוזיםחוץ מחלום ליל קיץ אני לא מצליח לחשוב עכשיו על מחזה בחרוזים למבוגרים. (אני יודע שיש אבל לא עולה לי ). מה הופך ילדים לזכאים לחרוזים? מה הקטע בחרוזים? אני מבין למה שיר צריך חרוזים. אבל במה זה תורם לילדים? חרוזים זה ילדותי? אני מקשיב להצגות ילדים בחרוזים ואני מודה אני לפעמים לא מבין מה רוצים ממני. כאילו החרוז חשוב יותר. למה לא לכתוב לילדים בשפה פשוטה, בהירה וברורה? למה כל המחזות על מלכים ונסיכות כולם מדברים כמו פעם. כאילו כולם יצאו ממחזה של שלונסקי. אוקי, אז יגידו לי שילדים צריכים להחשף לשפה גבוהה, בסדר אני מקבל. אבל למה חרוזים? עוד לא מצאתי תשובה.
לשבור את המבנהעולם הילדים כמו המבוגרים הוא עולם כאוטי, אסוציאטיבי, מלא שטויות, ודברים חסרי הגיון. אני חושב שבפרינג' הצגות ילדים יכולות לאתגר את המבנה של ההצגה. להשתמש בכלים אחרים כדי לספר סיפור. אני חושב שמחזאות הילדים יכולה להיות יותר מופרעת, יותר מלוכלכת, יותר רחבה, יותר מסוכנת. היא יכולה להתעסק יותר בשמחה ובאומנות. ופחות בקונפליקט ובעיות ובדרמה. הבת שלי יום אחד אמרה לי "אבא, אני אכתוב מחזה שבו הכול יהיה טוב. כולם יהיו שמחים ויעשו שטויות וישירו שירים." ואני אמרתי לה שלדעתי בלי קונפליקט זה לא יהיה מעניין. היא הסתכלה בי במבט של מי שמבינה בילדים יותר ממני ואמרה: "בגלל זה אני אכתוב את זה ולא אתה." אולי אני אעשה ניסוי. אני בטוח שיש כאלה הצגות פה ושם, הצגות ששברו את המוסכמות של תיאטרון הילדים (אני יודע שתיאטרון הבובות מצליח לעשות קסמים בתחום.). אם כבר לעשות הצגת ילדים בפרינג' אז שתהיה פרינג'. שתהיה בלי מסר, שתהיה עוגה בפנים, שתהיה צחוק וקפטן תחתונים, שיביים הכובען המשוגע, וישחקו היצורים של ד"ר סוס.
במקום ללמד את הילדים להיות מבוגרים טובים יותר - הצגות ילדים צריכות ללמד את המבוגרים להיות ילדים טובים יותר.אחת ההצגות הילדים הטובות שראיתי (בדי וי די) - הייתה קומדיה של טעויות לילדים בביצוע הרויאל שייקספיר קומפני. אני צחקתי כמו ילד, אני נהניתי מכל רגע, מהדימיון, והשטות, והפשטות, וזה היה באולם ספורט, עם חפצים פשוטים, וכלי נגינה וזאת הייתה חגיגה שלמה. השחקנים כאילו הביאו תלבושות מהבית. זה כמו שהבנות שלי משחקות ברופא וחולה. הן מוצאות דובי, נייר טואלט, הן קושרות מטפחת על הראש, לוקחות יויו במקום סטטוסקופ ומתחילות לטפל. הייתי רוצה שהצגה תלמד את הילדים לעשות תיאטרון ולא תלמד אותם להיות מבוגרים טובים יותר. בסוף ההצגה לא יצאתי עם תובנה, ולא דרשו ממני להיות אדם טוב יותר. חזרתי להיות ילד שובב, טפשי, שמדמיין, ורואה שטויות. ובעיקר רציתי לחזור הביתה ולהעמיד פנים. לדעת שהכול זה תיאטרון ושגם אני יכול.
תגובות